שלושה סיפורי אהבה – יעל הדיה

עטיפה_-_שלושה_סיפורי_אהבהאחרי שהשלמתי את "כל כתבי" אשכול נבו (עד כה) עם ספרו הראשון, עברתי להשלמות נוספות – והפעם מראשוני ספריה של יעל הדיה שלא קראתי; אחר כך ישאר לי עוד אחד להשלמה וזהו.

וזוהי גם הזדמנות מצוינת, כמה שבועות לפני פרוץ שבוע הספר, להוריד מעט את מפלס הספרים על מדף-הספרים-הממתינים-לקריאתם, ולהכין מקום לספרים שעוד יבואו, עוד מעט קט.

שלושה סיפורי אהבה. והראשון בהם: חיות מחמד.

אשה אחת, שאין הסופרת קוראת בשמה, פוגשת בגבר אחד, שגם לו לא ניתן שם, בפגישה עיוורת. הימים ימי טרום הטלפונים הסלולאריים לכל אחד (ואף יותר מאחד לכל אחד), יש רק טלפונים בבתים, ומשיבונים שכולם רצים, מיד בהגיעם לביתם לבדוק אם מישהו חיפש אותם בהעדרם. ואנשים נפגשים בבתי קפה, היכרויות דרך מכרים משותפים, חברים החיים בזוגות ומחפשים לשדך לחבריהם וחברותיהם הרווקות והרווקים, כדי שהעולם יהיה מאוזן.

וכך, ידידה של הגבר, שפעם היתה בת זוגו, ואחר כך נשארה ידידה המכירה לו חברות אחרות, ומחממת את לילותיו כששניהם לבדם, הכירה לו את האשה. והם יצאו לפגישה, ובדרך מן הפגישה נתקלו בגור כלבים אבוד, ומיד לקחוהו לבית האשה, ושם נתנו לו משהו לאכול, ואחר כך התגוללו להם בין הסדינים. כן, בלילה הראשון. פעם זה היה מותר.

והכלב הזה, שאף לו אין שם, הפך להיות מין דבק של ההתחלה, כזה שעד שיחליטו של מי הוא, אם בכלל, בינתיים הוא מין מכנה משותף.

"האישה נתקפה לפתח חרדה. היא נזכרה בבוקר הקודם. היא הזכירה לעצמה שהעובדה שהיא יושבת עכשיו במטבח, נהנית מן השקט ומן האור הרך ומן הכלב, ומרשימת הקניות הדמיונית, תלויה בגבר שישן עכשיו על בטנו בחדר הסמוך." (עמ' 47)

וכמובן שנהיו לזוג, אלא שכל מי שחי לבדו תקופה מסוימת, הזוגיות, האינטימיות, הויתור על המרחב האישי, מהווים פתאום איום. ותמיד טוב לדעת שאפשר לחזור ללבדיות הזאת, אם רק רוצים.

"היה בזה משהו מרגיע, לדעת שבכל רגע, כששוב יתקפו אותו האויבים הישנים – חוסר המנוחה, השעמום, התחושה ששוב רימו אותו – הוא יוכל לזרוק את האישה. כי הפגישה העיוורות תמיד הבטיחו משהו, ואף פעם לא קיימו. הוא לא ידע להגדיר מה בדיוק, אבל ידע שמה שזה לא יהיה, הוא לא קיבל את זה. הפגישה העיוורת הנוכחית, למשל כבר היתה מלאה הבטחה, אבל הוא הטיח לעצמו שהוא לא ייתן לה לאכזב אותו, שברגע שזה יתחיל לקרות, והוא כבר יודע היטב לזהות מתי זה קורה, וזה בטוח יקרה, זה עניין של ימים, הוא יזרוק אותה. .." (עמ' 57)

והפחדים המלווים כל זוגיות חדשה, שעוד לא באמת התבססה, שלא לדבר על "המתמסדה", והפחדים שמא פתאום תגמר הזוגיות הזו, והלבד יחזור.

".. הם ישבו במטבח ושתו קפה. התקרית עם העצם לא הוזכרה שוב, אב נדמה היה לה שהגבר כועס עליה. היא היתה כל-כך עסוקה בפחד מהרגע שבו יקום, יהדוף אחורה את הכיסא, יניח את הספר בכיור, אולי גם ישטוף אותו אם ינסה להרוויח זמן, ויגיד לה, הפעם במלים שהוא לא רוצה לראות אותה יותר – עד שלא הבחינה בקיומו של רגע אחר, ממשי יותר, הרגע שהגבר, באופן שלעולם לא יוכל לתת לעצמו דין וחשבון עליו, התחיל לאהוב אותה." (עמ' 71)

וההכרה, שזה – זה זה. שאין משהו אחר.

"אהבתו אליה עברה כבר כל-כך הרבה גלגולים שכשהביט באישה, יושבת מולו ואוכלת, או יוצאת מן המקלחת, לבושה לגמרי, ביישנית פתאום, הרגיש שכל מה שנותן מן האהבה הזאת הוא הפחד, ושמדובר באהבת חייו שנגמרה, ולכן אין טעם לעזוב וללכת הלאה, כי את מנת האהבה שהגיעה לו כבר קיבל." (עמ' 141 – 142)

אשה וגבר, שאין להם שמות, וגם לכלב אין (עד שמוכרחים; פרוצדורות של העירייה), ויש להם אהבה, אולי, ויש להם פחדים שהאהבה תגמר פתאום, ויש להם פחדים שהחופש ייגמר פתאום. ואיך מגשרים על כל אלה?

משחק האושר הוא הסיפור השני; סיפורה של מאיה שפגשה את נתן במסיבת פורים אחת, והתחיל ביניהם מין סוג של רומן. אחותה הצעירה נמצאת מן הצד השני של האוקיינוס, והוריה החליטו פתאום להפרד.

האושר הפתאומי שלה במציאותו של בנזוג, גם אם הוא לא ממש ולגמרי בנזוג לפי ההגדרות:

"… כי להיות מאושרת חמישה חודשים, אפילו יחסית, ואפילו אם התברר שלא היתה לי סיבה להיות, זה בכל זאת פרק זמן שאסור לזלזל בו." (עמ' 210)

ושוב, הפחד לאבד, הידיעה שיש אפשרות לאושר, הידיעה שאם את לא לוקחת חלק במשחק המסוים הזה שכלליו נכתבו כבר בכל כך הרבה ספרים, את עלולה לאבד גם את מה שיש לך.

"ידעתי שיש שני סוגים של נשים בעולם: כאלה שאיכשהו תמיד רוצים לטפל בהן, וכאלה שלא. ידעתי שאני שייכת לסוג השני, וזה העציב אותי פתאום." (עמ' 219)

ומאיה היא אשה מעשית, וחזקה, ויודעת לטפל בהוריה הנפרדים, בעצמה, ולא באמת נזקקת לבחור הזה שנקרה כך בחייה. והיא כל כך רוצה אותו.

לוּ רק ידעה לשחק במשחק.

מַתִּי הוא הסיפור השלישי. מתי נשוי למירה, ויש להם שני ילדים קטנים. והוא חולה בסרטן שאין לו מרפא.

למתי היתה פעם, לפני עשור או יותר נערה שאהב. הוא היה בן שלושים, היא בת חמש-עשרה. אלונה קראו לה. אחרי שנה היא עזבה, ומאז לא חדל לאהוב אותה.

מירה היא מעין ברירת מחדל. אשה שמתחתנים איתה, כי אולי לכל אחד קצובה אהבה גדולה אחת, ואחר כך אפשר או צריך להסתפק בפירורים של אהבה, בחברות, ביכולת לחיות יחד.

אלונה היתה הצל שהוטל על חייה של מירה, בנישואיה למתי.

ועכשיו הוא נוטה למות.

פרק מפיה של אלונה, פרק מפיה של מירה.

הפרק האחרון, גאוני במיוחד יש לציין, מפי שתיהן. והקוראת צריכה לנחש מיהי הדוברת, ואחרי שני משפטים כבר אין צורך לנחש, כי ברור לגמרי. ושוב נדמה שלא, ושוב ברור.

שלושה סיפורי אהבה קראה יעל הדיה לספרה. אבל אין כאן באמת אהבות. רק צל צילן החיוור. רק געגועים לאהבה אמיתית, רק פחד מנטישה, או פחד מסוף האהבה, או פחד מהאהבה המיתולוגית.

והספר יפה להלל. כמו שיעל הדיה יודעת לכתוב.

והוא מומלץ לכם גם.

שלושה סיפורי אהבה – יעל הדיה. הוצאת עם עובד. 344 עמודים

לרכישה

אלה יווניה קוראת ספרים