החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 3 – ההוראות – אֶריק אָקסל סוּנד

ההוראות_ויקטוריה_3(2)והנה הגענו לסוף. והסוף, אפעס, גדוש ארועים ופרטים, וסיפורים חדשים, עניינים שלא היו קודם, ועניינים שכן היו קודם, ובמקום כתב אישום כנגד החברה שמאפשרת, בהעלמת עין, ובהסתמכות על תרבות הפטריארכיה, אונס וחוסר אמון בנאנסות ובקרבנות בכלל, חברה שבה לילדים אין מעמד, ואין יכולת להגן על עצמם מפני טורפים מבית ומחוץ; במקום כל אלה מתקבל סיפור כמעט בלתי יאמן, ובו הכל מכל בכל כל: פדופילים וכתות, פסיכופתים, פיצול אישיות, הטלת מומים, קרבות לחיים ולמוות בין בני אדם, פסיכופתים (כבר אמרתי), טרנסווסטיסטים, ואפילו עד באבי יאר הגענו.

כי כן, לפעמים ישנה בעיה בסיומי סיפורים וספרים; בן מנדלסון, גיבורו של "עולם הסוף" ספרו הנפלא של אופיר טושה גפלה, מסייע לסופרים המתקשים בכתיבת סופים לספריהם.

כותבי "החולשה של ויקטוריה ברגמן" יכולים היו בהחלט להעזר בשרותיו של בן מנדלסון שכזה.

המתח נשאר, והספר מהפך דפים במהירות, אלא שחסר בו משהו. משהו לא ברור. לא ברור מדוע חולק הספר לשלושה חלקים, לא ברור מדוע התפזרו המחברים על פני נושאים רבים כל כך.

מה שאמור היה, אולי להיות נושא מסר חברתי, הפך לבליל (מרתק בעליל) של נושאי פשיעה חמורה, והקורא/ת הופך/ת למציצן/ית בעל כורחו/ה, ונחשף/ת לנושאים ועניינים שאין לו/לה שום רצון להחשף אליהם.

ולדברים הטובים, קודם כל; קודם כל, בתחילת הספר מופיע אינדקס הדמויות העיקריות, כדי להפוך את החיים לקצת יותר קלים לאלה מאתנו המתקשים לזכור דמויות רבות כל כך. מיהי מי, ומיהו מי, ומה תפקידם, וזה בהחלט עוזר.

הדמויות, המוכרות והחדשות, מקבלות כיוון מובהק; מותר לסמפט או לשנוא כל אחד ואחת מהם. המניעים מתבהרים, ה"הנעות" מתבהרות. הרוע הופך מובהק לגמרי. חולשת האופי. הכניעה.

ומנגד, כאמור, יש איזו תחושה של Over; יותר מדי מניעים, יותר מדי רוע, יותר מדי בכלל.

בשורה התחתונה – כתוב היטב, מרתק ומותח. אפשר לקרוא.

 

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 3 – ההוראות – אֶריק אָקסל סוּנד. תרגום: רות שפירא. הוצאת: כתר . 378 עמודים.

VICTORIA BERGMANS SVAGHET BOOK#3: Pythians Anvisningar – Erik Axl Sund

 

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי

 

וכרגיל – כמה אמירות ש"דגתי" מתוך הספר:

"בדיוק כמו השנאה, יוצרת הנקמה קמטוטים דקיקים גם בפָנים יפות בדרך כלל, אבל כשחורצת המרירות קמטים חדים בזוויות הפה, הנקמה מחליפה מקום ומתנחלת סביב העיניים ובמצח..." (עמ' 56)

".. נקמה כמוה כעוגה המפורסמת: אי-אפשר לאכול אותה ולהשאיר אותה שלמה. אחרי שנוקמים, צריך להמשיך הלאה בידיעה צינית שעכשיו יש ליצור משמעות לחיים, שעכשיו התרוקנו מכל משמעות." (עמ' 58)

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *