הנכדה של מר לין – פיליפ קלודל
"איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין, והוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו." (עמ' 7)
כך זה מתחיל.
מר לין, שאין אנו יודעים בדיוק מהיכן הוא, רק שהוא פליט, מאיזו ארץ במזרח הרחוק, ארץ שסועת מלחמות, כולם או כמעט עולם סביבו מתו. רק הוא נשאר, ויחד עם עוד פליטים שכמותו הצליחו לצאת מן התופת, והועלו על ספינה, והם מפליגים אל מקום אחר.
רק מזוודה אחת קטנה, ובה מעט בגדים, תצלום אחד ושקית עם עפר מן הארץ שעזב, והוא יודע שלא ישוב עוד. בגיל שאנשים, אם עוד נותרו בחיים, רק מבקשים מנוחה ושקט הוא נאלץ לעקור מכל שידע והכיר, כי כל שידע והכיר אינם עוד. אבל הוא צריך להמשיך לחיות, משום שהוא נושא עמו את נכדתו הקטנה. סן-דיוּ שמה. והיא הסיבה לחייו, והיא הסיבה לקיומו. וכאילו מכירה בגודל המעמד, במשק כנפי ההיסטוריה הקטנה והפרטית שלהם, היא שקטה ואינה מציקה כדרכם של תינוקות. לא בתלאות הים, ולא במזג האוויר הקודר המקבל אותם במקומם החדש.
מר לין נשלח לדירה המאכלסת פליטים כמותו הדוברים את שפתו, והוא מסתגר בדירה בפחד מן החוץ. השפה הזרה, העיר המבלבלת, האנשים האצים רצים בחוץ. למרות הרטינות של הפליטים האחרים, המתגוררים עמו, שני זוגות, ולהם ילדים. והוא אחד. בודד.
ופעם, כשבכל זאת יצא לטיל, והלך והלך, עד שהתעייף. והתיישב על ספסל, ולידו התיישב איש אחד, אף הוא לא צעיר, שדבר אליו בשפה שלא הבין, אבל צליל קולו היה נעים לאזנו של מר לין.
ולמחרת הלך שוב
ולמחרת שוב
ובכל יום נפגשו.
ואיזו ידידות, שאינה זקוקה למלים התפתחה ביניהם.
כך, באיפוק, בכתיבה מינורית, כותב, שוב יש לומר, קלודל, סיפור שיש בו אימה גדולה ופחד. ומחשבות והרהורים על עקירה וגלות שלא מרצון, ומחירן של אלה.
נובלה, לא ארוכה במיוחד, מאד מרוכזת, מאד תמציתית, מאד מינורית.
חיים שלמים שיש בהם סבל ופחד וכאב.
כדאי
הנכדה של מר לין – פיליפ קלודל. תרגום: שי סנדיק. הוצאת מודן – הסדרה לספרות יפה. 115 עמודים
La Petite Fille De Monsieur Linh – Philippe Claudel