העץ של בני טורג'ה – פיליפ קלודל

העץ של בני טורגהאל הספר הזה נגשתי בשמחה רבה, כי את פיליפ קלודל אני מאד מאד אוהבת.
פגשתי בו ב"הנפשות האפורות", אהבתי את כתיבתו והבטחתי לעצמי לחזור אליו. אחר כך אספתי לי בשבוע הספר האחרון כמה וכמה ספרים שלו, בכריכה קשה ובקינדל, והתאהבתי לגמרי ב"הדו"ח של ברודק" , שהוא ספר חכם כל כך וכואב כל כך ומאופק כל כך, שנכנס לתמיד לד.נ.א. של הקוראת שבי. ומיד קראתי גם את "הנכדה של מר לין", שהוא צנום ויפה, ועצוב ונוגע ללב לגמרי.
ואז הגיע "העץ של בני טורג'ה", כנראה הספר הקרוב ביותר לקלודל עצמו, אלא שכאן נכונה לי אכזבה מסוימת; קצת. הכתיבה של קלודל מבריקה כתמיד, ואפשר להסחף בקריאתו עד בלי די ועד בלי דעת, אלא שמשהו חסר, ואיני יודעת מה בדיוק.

המספר בספר, במאי קולנוע, מלווה את תהלים מחלתו ומותו של חברו הטוב מסרטן. סרטן שהלך ונדמה לתמיד, ואז חזר בכל הכח. "המילה סרטן מהדהדת בחברה שלנו כמו בשורת מוות. לעולם לא מחלימים מסרטן. במקרה הטוב מתנקים ממנו – האם זה דומה להתנקות מחטאים? מחלה מטונפת שיש לה שם יפה, אם כי מרבית ההספדים ומודעות האבל נוטים להחביאה מאחורי ניסוחים מפותלים המתארים בדרך כלל מחלות ממושכות. בדרך כלל, על כל פנים, מדובר בשקר, כי ישנם סוגי סרטן קצרי מועד שמכלים את הגוף תוך חודשים ספורים, אפילו שבועות ספורים, להוטים מן הסתם לתקוף גופים אחרים. קהל היעד עצום. הוא בלתי נלאה." (פרק ב' *)

לאורך התהליך נזכר המספר בידידותם לאורך הזמן, ובחייו שלו, ומעלה הרהורים על החיים, על הזדקנות, על מוות.

הספר נפתח, בעצם, בסיפורם של בני הטורג'ה, שיש להם יחס מיוחד למתיהם, ואפשר לקרוא על כך אצל יותם יעקובסון ב"גלובס" או בכתבה שפורסמה ב-Ynet, בה מתוארים מנהגים הקשורים בהוצאת שלדי המתים מקבריהם, כדי לחדש את בגדיהם וארונותיהם, חלק מטקסים מסורתיים.

את התינוקות שמתו, כך על פי קלודל, טומנים בגזעו של עץ, והקליפה מכסה על הגופות הקטנות, והן הופכות לחלק מן העץ ומזינות אותו. – "אנו קוברים את מתינו. אנו גם שורפים אותם. מעולם לא היינו מעלים בדעתנו למסור אותם לעצים. אף על פי שלא חסרים לנו יערות או דמיונות. אך האמונות שלנו נסדקו ואינן מהדהדות עוד. אנו מקפידים לערוך טקסים שרובנו מתקשים להסבירם. אנו מוחים מעולמנו את נוכחותו של המוות. אצל בני טורג'ה המוות הוא מוקד קיומם."  (פרק א' *)

לו היה ממשיך משם, מן הפתיחה המרתקת הזו, אל מחוזות אחרים ועלומים, אולי הייתי מרותקת אף יותר.

קלודל כתב על החיים ועל המוות ועל מה שביניהם. והספר מומלץ לאוהבי קלודל המושבעים. האחרים יכולים לקרוא, אבל לא מוכרחים.

ועוד כמה דברים שמצאתי בהם טעם:

"ליצור קולנוע, פירושו להחליט לארגן אחרת את המרכיבים הסובבים אותנו. להחליט לספר סיפור שאנו נוקטים בו עמדה. להשיב לעצמנו לתקופה קצרה את המושכות." (פרק ט' *)

"אין דרך טובה יותר לאמוד את הזמן מאשר מפגש מקרי, בפינת רחוב, עם גבר או אישה שהפעם האחרונה שנתקלנו בהם היתה לפני שנים רבות. בזיכרוננו נשאר העתק מדויק של פנים, של צבע שיער, של עור, של הבעה, כל אלה מוטבעים כמו קלסתר בשיש, ואנו ניצבים פנים אל פנים מול ההתקפה שמייצק האחר, הזקֵן שמאלץ אותנו לראות בו או בה את הזדקנותנו שלנו, הזדקנות שאנו מסרבים להשלים עמה, הזדקנות שמעולם לא באמת הערכנו עד כמה ההרגל שלנו לעצמנו, ההתפתחות היומיומית ולכן זערורית של אותות הזמן בגופנו מעניקה לנו את ההזדמנות להתרגל אליה בניחותא, .." (פרק י"ד *)

"כך מתנהלים חיינו, שלעתים נעים בקצב מהיר מדי ומשאירים אותנו להתמודד אחר כך עם החרטה והצער." (פרק כ"ב *)

 

העץ של בני טורגה – פיליפ קלודל. תרגום: שי סנדיק. הוצאת: תמיר סנדיק. 216 עמודים

L’arbre du pays Toraja – Philippe Claudel

 

* הספר נקרא בפורמט דיגיטלי ועל-כן לא מצויינים מספרי העמודים.

 

לרכישה בפורמט רגיל ודיגיטלי

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *