הנערה הכי בת-מזל בעולם – ג'סיקה נול

%d7%94%d7%a0%d7%a2%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%91%d7%aa-%d7%9e%d7%96%d7%9c-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9dבתחילה קראתי את הכתבה / ראיון שפורסם ב"הארץ" עם ג'סיקה נול, הסופרת, וכבר ידעתי שארצה, מתישהו לקרוא את הספר הזה.

אחר-כך, גילית חומסקי פרסמה את המלצתה על הספר הזה, והבנתי שלא רק שאקרא את הספר הזה, אלא שאעשה זאת בהקדם האפשרי.

ובצדק גמור.

הספר הזה מוקדש "לכל הטיפאני פאנליות בעולם. אני יודעת." מין הקדשה סתומה מעט, שתתברר בהמשך, עם קריאת הספר.

טיפאני פאנלי, שעכשיו היא אן-תיכף-האריסון, היא הנערה הכי בת-מזל בעולם. מפרברי פילדלפיה, מאם שמתאמצת, כל הזמן מתאמצת, לעלות במדרג החברתי (עד כדי כך שהיא נוסעת בב-מ-וו בת שבע, מקרטעת, ובלבד שלא תשפיל עצמה לקנות הונדה חדשה), מתיכון שבו נחשבה לאחת מן הבלתי נחשבות / בלתי מקובלות משום מוצאה הלא-מספיק-עשיר, הגיעה למגורים בניו-יורק, אירוסין עם לוק האריסון (כסף, הרבה כסף,  ישן, בית בננטקט, אצולה), משרה נחשקת במגזין נחשק לנשים. סיפור הצלחה.

".. ראיתי איך הצלחה יכולה לספק הגנה: הצלחה היתה איוּם על העבד הנרצע שמצידו השני של קו הטלפון הסלולרי, נעלי עקב יקרות שהטילו אימה על העיר ואנשים שזזו מדרכך פשוט מפני שנראה שאת בדרך למקום יותר חשוב מהם.  ..

אני פשוט אגיע לזה, החלטתי, ואיש לא יוכל לפגוע בי שוב." (עמ' 295)

טיפאני פאנלי, במסגרת מאמצי השידרוג-במעמד-החברתי של אמה, נשלחת לתיכון במֵיין לַיין, תיכון יוקרתי למדי, שתלמידיו המצטיינים התקבלו לקולג'ים והאוניברסיטאות היוקרתיים ביותר. בתיכון, כחדשה ובלתי מוכרת הצטרפה לחבורת ה"חנונים" הבלתי מקובלים, עד שהוזמנה, די מהר, להצטרף ל"מקובלים", אלה היושבים במקום הכי בולט בקפיטריה. אלה שכולם רוצים להיות חברים שלהם ומסתופפים באזורים בהם הם נמצאים.

אן-תיכף-האריסון, כבר מזמן לא טיפאני פאנלי, מזכירה יותר מכל את דמותה של אן האתווי בסרט "השטן לובשת פראדה". מין נערת כפר שאין יותר מדי הבנה במה נכון ולא נכון, ואיך צריך, וממה להימנע, המגיעה אל המרכז של המרכז של החברה הגבוהה בניו יורק.

השטן לובשת פראדה

".. גרתי בניו יורק שש שנים וזה היה כמו ללמוד תואר שני באיך להיראות עשירה בלי מאמץ – אבל עכשיו בתוספת הקוּליות של דאונטאון. .." (עמ' 9)

"..חשבתי שבגיל עשרים ושמונה אוכל להפסיק להתאמץ להוכיח את עצמי ולהירגע. אבל המאבק רק נעשה יותר עקוב מדם עם השנים." (עמ' 10)

"..את לא עובדת על אף אחד. אויסטרים למשל. חשבתי שמספיק להעמיד פנים שאוהבים את הסמרק המלוח הזה, אבל הידעתם שאמורים להניח את הצדפה הפוכה אחרי ששלקתם אותה? דבר פעוט וחושפני להפליא, הסכנה תמיד נמצאת בפרטים הקטנים." (עמ' 89)

אלא שבניגוד לאן האתאווי, טיפאני פאנלי שהגיעה לניו יורק והחלה לטפס במעלה הסולם החברתי עד שהגיעה כמעט אל ראשו, אינה נערה תמה וברה, ומתחת לפני השטח, מתחת לחיוכים הנכונים והמשפטים הנכונים, מתחת לבגדים המאד מדוייקים והנעליים המתאימות, מתחת לכל אלה נמצאת תהום אפלה ורקב.

טיפאני פאנלי, עכשיו אן-כמעט-האריסון לא ישנה בלילות. היא יכולה להרדם רק כשהאור מתחיל לבצבץ מבעד לחרכים, כשנהיה קצת בטוח. אן-כמעט-האריסון מסתכלת על סכין בחנות בה מכינים את רשימת המתנות לחתונה, וחולמת לנעוץ אותה במותניו של ארוסה, תיכף בעלה. אן-כמעט-האריסון נהנית לפנטז על מין אלים מאד.

טיפאני פאנלי שהיתה נערה לא מקובלת במיוחד בבית הספר היוקרתי שאמא שלה שלחה אותה אליו, כדי לשדרג את מעמדה החברתי, החלה פעם לטפס במעלה הסולם החברתי בבית הספר היוקרתי, ופעם הוזמנה למסיבה מיוחדת. מסיבה בביתו של אחד הנערים "המקובלים", שהוריו נעדרו בדיוק מהעיר. מסיבה כל כך מיוחדת שהיא היתה הנערה היחידה. יחד עם שלושה נערים. טיפאני פאנלי היתה בת ארבע עשרה כששתתה או הושקתה לשוכרה, והועברה, חסרת הכרה כמעט מידיו של נער אחד, לידיו של נער אחר וחוזר חלילה.

היא לא בדיוק זוכרת מה היה שם. רק הבלחי זכרונות. פעם נער זה גוהר עליה, ופעם אחר.

וכאב.

את הכאב היא זוכרת.

ואת הבושה.

לא מספרים אחרי זה דבר לאף אחד. אף פעם.

עד שצריך, כי לפעמים צריך.

"כשנגמרו הנהלים הפורמליים, סיפרתי שוב את הסיפור. עד לאחרון הפרטים הוולגריים. זה סוג של גיהינום, להתוודות על הסודות המיניים המשפילים ביותר שלך בפני חדר מלא גברים שעירים בגיל העמידה." (עמ' 269)

ואם קודם נחשבה לסתם זנזונת, הרי עתה, זמן ארוך אחרי מה שאין דרך לתאר אלא כאונס קבוצתי, היא נשפטת, חברתית, אפילו על ידי אמה, בדרך המעוותת והידועה של האשמת הקורבן.

".. את לא יכולה שיהיה לך גוף כמו של טיפאני, ללכת למסיבה שיש בה רק בנים ולשתות יותר מדי ולא לדעת בדיוק מה את עושה. …" (עמ' 276)

ומשם אפשר רק ליפול. עמוק עמוק. או לטפס הכי גבוה שאפשר. להפוך להיות הנערה הכי בת-מזל בעולם.

 

הספר הזה נע הלוך ושוב בין ההווה של אן, שעל אצבעה מתנוססת טבעת אירוסין ענקית, שיש לה משרה מצוינת, הנראית נפלא, ועומדת להינשא לאחד מאנשי האצולה המקומית, נערה בת-מזל ביותר שכמותה, ובין העבר. העבר שעשה אותה למי שהיא.

".. אני אחת ששורדת. הסופיות של המילה מטרידה אותי, ההשלכה שמובלעה בה. שורדות צריכות להמשיך הלאה. הן צריכות ללבוש שמלות כלה לבנות, לשאת זר אדמוניות ולהמשיך הלאה, לא לשקוע בעבר שאינו בר שינוי." (עמ' 122)

 

הספר הזה הוא הרבה יותר מסך הסופרלטיבים המורעפים עליו בכריכה האחורית (וקצת גם בקדמית; מה חשב לעצמו מי שכתב: "אהבתם את הבחורה על הרכבת? צפוי לכם מפגש עם גיבורה בלתי נשכחת".) לא קראתי את "הבחורה על הרכבת" ולא ברור לי למה צריך להשוות בכלל. טיפאני פאנלי היא בלתי נשכחת בפני עצמה.

 

מומלץ מאד.

 

הנערה הכי בת-מזל בעולם – ג'סיקה נול. תרגום: אביגיל בורשטיין. הוצאת: כנרת זמורה ביתן. 349 עמודים

Luckiest Girl Alive – Jessica Knoll

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי

 

ועוד משהו – What I Know / Jessica Knol

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *