לא מעט אני תוהה, ככה ביני לביני, מה גורם להוצאה לאור "להסתכן" בהוצאת ספר ביכורים של כותב או כותבת שאינם ידועים כלל לקהל הרחב. והרי מצב שוק הספרים ידוע, והיכולת להגיע לתודעת הקהל מצומצמת, שלא לדבר על קהל קוראי הספרים, ההולך ופוחת עם השנים.

והלא אני עצמי, שיש לי קצב קריאה מניח את הדעת, ואני יכולה להרשות לעצמי, מדי פעם, לקחת לידי ספר שאין לי מושג מה יש בו (הכריכה האחורית לא באמת מספרת מה יש, או, במקרה של "הספריה החדשה", מספרת הרבה יותר מדי, כך שאני נמנעת מלקרוא), ובכל זאת, ספרי ביכורים נזקקים אצלי, בדרך כלל להמלצה נוספת. שלא לדבר על כך שבמקרה הזה לא מדובר על רומן אחד, אלא על שתי נובלות שנתקבצו להן לספר אחד.

הכל היה נגדו, ואין לי מושג למה לקחתי אותו לידי, בהתחשב בכל כך הרבה ספרים אחרים הממתינים להיקרא. אבל לקחתי. וטוב מאד עשיתי. ממש טוב.

הספר הזה ראוי להלל ולשבח עד מאד, ואל לו להיבלע בין עשרות הספרים היוצאים לאור מדי שבוע, או חודש.

מקסים, גיבור הנובלה הראשונה – "בא לבד" אכן בא לבד. על-פי שמו ניתן לזהות כי הגיע מאחת ממדינות ברית המועצות לשעבר, הגיע לארץ במסגרת נעל"ה, שירת בצבא כחייל בודד, ועכשיו, בזמן הסיפור, הוא עובד בעבודה מועדפת, בתחנת דלק, עבודה שבתום התקופה יזכה למענק מיוחד הניתן לחיילים משוחררים העובדים בעבודות מועדפות.

הגר, לקוחה קבועה, אשה צעירה ויפה, מרוחקת, זוכה למבטי הערכה של כולם, ויום אחד מבקשת שיצטרף אליה למכונית. יש לה הצעה בשבילו.

סיפורם מסופר דרך נבכי התודעה שלה ובעיקר שלו. במיומנות מפתיעה ובשפה עשירה ומדויקת חודרת אקשטיין-בלום אל תודעתו של המהגר הצעיר המנסה, אף אם לא תמיד מצליח, לפענח את דקויות ההתנהגות והשפה של המקומיים, ואל תודעתה של האשה הצעירה, המרוחקת, הקרה, הקרובה, העצובה. ואף אל סיפוריהם של דמויות המשנה. דרך עיניו של מקסים נגלה העולם המוכר לנו עד לעייפה בדרך חדשה ומרתקת.

הסיפור השני, זה שנתן לספר את שמו – "אִי-זוּגִי" – מספר את סיפורם של שלושה אנשים צעירים בקיבוץ, רקפת, רופאת השיניים המקומית, בת הקיבוץ, שתמיד היתה קצת מרדנית. עופר, בעלה, אף הוא בן הקיבוץ (ממשפחה קצת יותר חזקה), מוסכניק. איכשהו הם חיים יחד, האהבה הגדולה של פעם דהתה, היא רק לא טורחת לפרק, כי בשביל מה, זה לא שיש משהו יותר טוב, ואותו היא הכי פחות שונאת. ואז מגיע בן, מתנדב בקיבוץ, והיא מזמינה אותו לכוס קפה ועוגה, כי צריך להיות נחמדים למתנדבים, ומשם מתפתח סיפור של זוגיות אי-זוגית בהחלט.

עופר ובן "מבשלים" איזו המצאה מהפכנית, שתזניק את הכנסות הקיבוץ לגבהים דמיוניים, אלא שבדרך לפיתוח ההמצאה ורישום הפטנט, הקמת המפעל ותחילת הייצור, צריך לעבור את כל משוכות האישורים. ובקיבוץ, כמו בקיבוץ (שיתופי, כמובן) צריך לעבור עוד כמה וכמה אישורים; הצורך בהפרת השיוויון המקודש, הלשונות הטובות, אלה הבודקים במשורה מה קיבלו האחרים. וזה מה שהופך את הסיפור הזה למושך עוד יותר, בעיקר למי שגדל/ה במערכת החינוך המשותף, הכיר/ה את מדרכות הקיבוץ הכרות אינטימית למדי, מכיר/ה את סידור העבודה, את ה"מקרים המיוחדים", את המשפחות החזקות יותר והחלשות יותר, ואת יחסי הכוחות, את אלה ("כולם"?) המחזיקים חשבון בנק סודי, את אלה שיש להם הורים "בחוץ" שיכולים לעזור אם צריך, את הלינה המשותפת והמעבר ללינה המשפחתית, את מחסן הבגדים, את המכבסה, את בתי הילדים, את הכלבו המקומי, את המרפאה..

ומשם ליקטתי לא מעט אמירות:

".. למי יש פה להתגעגע כשכל אחד נמצא במרחק ארוחה." (עמ' 140)

".. לפעמים אחרי ארוחת הערב הוא שוב נעלם, מי יודע אם לא בגלל הלינה המשפחתית שנכנסה לחדרים עכשיו, וכל ערב סימפוניית ההשכבה עוטפת את השורה שלהם, שבה הם היחידים בלי." (עמ' 141)

"..והאספה התפזרה כמו שאספות יודעות להתפזר, להתפזר לשבילים ולחדרים ולמועדון ולא להיגמר לעולם." (עמ' 157)

"דניאלה, אחות של אבא שלה מהעיר, תמיד אומרת על הקיבוצניקים, 'מה אתם יודעים על ילדים, אתם. ניערתם פעם בקבוק? מרחתם משחה על תחת אדום? התעוררתם בלילה? הרתחתם חיתול? אצלכם מישהו אחר עשה את כל העבודה השחורה, נשאר לכם להיות רק הדודים.'" (עמ' 159)

"..'טוב כמה אפשר לקטר על החינוך הקיבוצי שהפקיע את הילדים מהמשפחה. קרה. בוא נודה שלאף אחד לא נוח לקום באמצע הלילה כשבארבע יש חליבה.'

…

'שעת אהבה?' בן שואל ואביגייל עונה לו, 'כן, לאו אַוור. שעה קבועה שרק בה היה מותר לאמהות להיכנס לבתי התינוקות ולחבק. …'" (עמ' 163)

"… לא הם יחליטו באילו תנאים היא תיקח גלולות." (עמ' 165)

"וגילה אומרת שהוא מגיע לתינוקייה כל שעה עגולה. ואם הן לא נותנות לו להיכנס כי הקטנים נחים או משחקים או בגרפסים, הוא נשאר עם הפרצוף שלו דבוק לחלון. מה נגיד. לא סתם שהיו מקפידים אצלנו פעם על שעת אהבה, אי אפשר שחלק יקבלו וחלק לא. "( עמ' 203)

"אחר כך לקחו לנו את הילדים. הם חשבו שזו מחשבה מתקדמת, שחרור האישה. שוויון בין המינים. שום דבר לא יעצור את גלגלי המכונה!

אבל אני לא ראיתי כאן אף אישה מזכירת משק, או אחראית, או מנהיגה, כולנו עבדנו במכבסה, ובמטבח, ועם הילדים שהם הקפידו שלא יהיו אלה שלנו.

אז נו, בשביל זה חטפו לנו אותם מהפטמה. בשביל שנוכל לקום בבוקר לתקן גרביים?" (עמ' 213)

".. איך יוכלו להיות האנשים האלה, שאף אחד לא יכול לוותר אליהם. אלה שתמיד הבקשות שלהם עוברות בהצבעות. אלה ששולחים אותם לשליחות. אלה שלילדים שלהם מאשרים לימודי קולנוע וטלוויזיה ושנת חופש בעיר. עכשיו הוא כבר יודע, גם בקיבוץ יש מעמד גבוה, מעמד ביניים וזומר." (עמ' 215)

ועל רקע השיתוף והשיוויון (והאחווה?) מתפתח סיפורם האישי, הפרטי, של שלושה – שני אנשים צעירים ואשה צעירה אחת, סיפור שהוא בניגוד לכל הגיון ולסדר הקיבוצי ובכלל, ובכל זאת הוא אפשרי – אם רק שוברים קצת את הכללים, ועוקפים קצת ומתעלמים ומכופפים, עד שהמציאות מתרצה. כי הכל אפשרי, או כמעט.

מומלץ לכל אוהבות ואוהבי הספר, לאלה שהיו פעם או שעודם בקיבוץ, וגם סתם – מומלץ

 אִי זוּגִי – רעות אקשטיין-בלום. הוצאת מודן. 306 עמודים

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אך לא לקינדל)