טלגרף אווניו – מייקל שייבון

%d7%a2%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%94_-_%d7%98%d7%9c%d7%92%d7%a8%d7%a3_%d7%90%d7%95%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%952יש סופרים וסופרות שדי בכך שיוציאו לאור ספר, ומיד אשאף לשים עליו ידי ולקראו בהקדם האפשרי. מרגרט אטווד, למשל, חדלתי להמתין לתרגום ספריה לעברית, ועברתי לקרוא באנגלית, בסמוך ככל שניתן ליציאת הספר לאור. או אליס מנרו, אצלה אני דווקא כן מחכה לתרגומים, אבל זה בעיקר בגלל שהיא פחות או יותר חדלה להוציא ספרים. או קייט אטקינסון, שמאז שגיליתי אותה אני לא שבעה מלקרוא בספריה.

גם בשפת המקור יש כאלה שקראתי את כל או כמעט כל כתביהם, אופיר טושה גפלה הוא דוגמא נהדרת, שכל ספר שלו חייב להגיע אלי מיד עם צאתו לאור, ומקבל קדימות על פני אחרים. גם אשכול נבו, ואף אמיר גוטפרוינד, ומאיר שלו. כל כתביהם נקראו על ידי בשמחה רבה.

ויש גם אנה אנקוויסט ואלנה פרנטה, ובוודאי שכחתי עוד כמה סופרות מופלאות וסופרים נהדרים, שאיני מחמיצה אף ספר שלהם.

וכזהו גם מייקל שייבון. או היה, עד הספר הזה (אם לא נספור את "מסתרי פיטסבורג" שעדיין ממתין להיקרא). הכרתי אותו, את שייבון ב"איגוד השוטרים היידים", ומיד נשביתי בקסמיו. אחר כך קראתי את "פתרון סופי או תעלומת התוכי החטוף", שהיה קצת מוזר, אבל כתוב לעילא (וקצר, אז המוזרות לא באמת הציקה לי). אחר כך קראתי את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", הנחשב למופתי שבין ספריו, ובו "צללתי" אל העולם המוכר בעיקר לאמריקאים – עולם הקומיקס, (ועדיין אהבתי יותר את "איגוד השוטרים היידים"), ואז בא "אבירי הדרך", שהוא חכם ומצחיק, וכתוב אף הוא לעילא.

ולכן רבו ציפיותי מן הספר הזה, החדש, עב הכרס, "טלגרף אווניו".

ובכן – הוא בהחלט כתוב מצוין ולעילא, כמו ששייבון יודע לכתוב, ובשורה התחתונה כדאי מאד לקרוא אותו.

אבל! (יש אבל, ברור שיש אבל) – בספר הזה אין באמת סיפור. זאת אומרת, יש המון סיפורים קטנים וגדולים הנשזרים בהקשרים שונים בתוך האין-סיפור. כל דמות אנו זוכים להכירה מלפני ולפנים, מחשבותיה, תולדותיה, קשריה. רק שבהווה הסיפורי לא קורה כמעט דבר.

הגיבורים הראשיים הם נט ג'פי, יהודי לבן (מוכרחים יהודים אצל שייבון) וארצ'י סטולינגס, שחור, השותפים בחנות תקליטים, שהיא גן עדן לאספנים וחובבי מוזיקה בעיקר משנות החמישים-ששים-שבעים של המאה הקודמת (עניין המאפשר לשייבון לזרוק רמזים ושמות שאלמלא עבודתו המצוינת של משה רון, המתרגם, לעולם לא הייתי יודעת על מה מדובר). החנות מהווה גם מקום מפגש לכל מיני חברים ומוזיקאים חובבים מקומיים.

נשותיהם של השניים – גוון (של ארצ'י) ואביבה (של נט) שותפות אף הן; שתיהן מיילדות העובדות בבתים פרטיים, או מסייעות ללקוחותיהן בלידות בבית החולים המקומי.

גיבורי משנה – גיבסון גוּד, כוכב פוטבול לשעבר, המבקש להקים קניון בסמוך לחנותם של נט וארצ'י, קניון המאיים על עצם קיומה של החנות. אביו של ארצ'י – כוכב עבר של סרטי קונג פו, וזוגתו, שחקנית באותם סרטים. טייטוס, בנו הלא חוקי של ארצ'י המופיע פתאום, והופך לחברו הטוב של ג'ולי, בנו של נט. ועוד דמויות צבעוניות יותר או פחות (אפילו ברק אובמה מבליח לרגע).

ויש בעיקר תאורי אווירה, ומחשבות העוברות בראשם של הגיבורים והגיבורות. וכאמור- אין הרבה סיפור.

בניגוד לשרון קנטור, בסקירה שהופיע ב- YNET, אני חושבת שהערות השוליים של המתרגם חשובות עד מאד, ולוּ רק כדי שלא "להציף" את הקורא/ת הלא-אמריקאי/ת במידע שאין בו ערך רב למי שלא מכיר/ה את זרמי ותת זרמי התרבות. גם לא התפעלתי עד בלי די מן הספר הזה. אי אפשר לקחת משייבון את כשרון הכתיבה המופלא, אבל היה נחמד אם היתה כאן איזו עלילה.

מומלץ לחובבי שייבון המושבעים, ולמיטיבי לכת (או קרוא).

וכמה מובאות שממש אהבתי:

"'… להתנצל זה בזול, ג'ולי, ואפקטיבי בלי כל יחס לעלויות. אבי היה אומר על התנצלויות, ' תסחוב אותן תמיד כמו חבילת שטרות, תחלק אותן ביד נדיבה.' תזכור את זה.'" (עמ' 116)

"… הילד הקטן התרחק מאמו, ניווט על פני המדשאה לעבר מתקן המשחקים. אמו צפתה בו בלכתו, גאה משועשעת, לא ערה לכך שבכל פעם שהם מהדסים למרחק, הם חוזרים אלייך קצת שונים, בוגרים בעשר שניות וקרובים יותר ליום שבו יעזבו אותך לתמיד. שולי פנינים מתלמדים, שוהים מתחת למים כמה שניות נוספות בכל צלילה." (עמ' 372)

(וכל המשפט היפה הזה לא שייך לכלום. הוא מופיע בתוך שיחה בין אביבה לנט, בגינה הציבורית, כשאביבה מרימה את עיניה ורואה את הילד ואמו..)

טלגרף אווניו – מייקל שייבון. תרגום: משה רון. הוצאת: עם עובד. 551 עמודים

Telegraph Avenue – Michael Chabon

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)

אלה יווניה קוראת ספרים