20 שנותיה הראשונות של המדינה היהודית מסופרות על ידי דמויות שונות שהיו, או היו יכולות להיות, או כמעט היו, כל שנה והאיש או האשה שלה; ביניהם: אודים מוצלים, אנשי בטחון ובטחון חשאי, מרוקאי ותימני, מאנשי ההתישבות העובדת והעירונית, ואף נציגיהם הפוליטיים, או קרוביהם.

איש איש וסיפורו – על יד ההיסטוריה המוכרת לנו, סיפורים שאולי היו ואולי לא, השופכים אור אחר על מה שקרה ומה שהיה, ויותר מכך – על מה שיכול היה להיות אילו רק…

 סיפורים שלא סופרו על ידי מי שליוו את ההיסטוריה מן הצד; אולי רק משל היו, ובכל זאת – כל איש או קטע יומן או סיפור נשמע כאילו אכן היה.

 ומעל כל אלה מרחפות דמויות מפתח בתולדות עם ישראל במדינתו – איסר הראל, לוי אשכול, משה דיין, יגאל אלון ומעל כולם – הדמות הפותח וסוגרת (דרך "שליחים") את הספר – דוד בן-גוריון (אילו רק היה נישא הנאום הזה, שבסיפא של הספר, ואילו רק היתה ההיסטוריה פונה בנתיב המסומן באותו נאום – הסיפור שלנו היה שונה לחלוטין)

 וכה אמר בן גוריון בערוב ימיו, ממקומו בשדה בוקר: "אין לי היום הזכות להכריע בשמכם, אזרחים יקרים, ועדיין יש לי החובה להתריע, והנני להזהירכם: אם ישיגו הקנאים מבוקשם, מדינתנו תשתנה עד מהרה ועד ללא הכר. ממדינה קטנה אך מתוקנת, נהפוך למדינה יותר גדולה אך מקולקלת. משאבינו המוגבלים יוקצו להגשמתו של חלום באספמיה, וכך יהיה חלומם הטוב של  בעלי החלומות לחלום הבלהות של כולנו…"

 היה או לא היה, תמימות היא או איוולת?

 ומה זה בעצם חשוב – היה או לא היה; יכול היה להיות, ואולי חבל שלא היה…

 מומלץ בהחלט – לכל מי שחי כאן את תמורות העתים.

לפיכך נתכנסנו – יוסי שריד. הוצאת: ידיעות ספרים (203 עמודים)

(פורסם ב- 12.6.2008 בפורום הספרים של YNET)