על אהבה אני רוצה להגיד – גילית חומסקי

"פעם חשבתי שרק מילים יכולות לגעת בעומק הכאב ולרפא. יש רפואה בלספר את הסיפור. להודות, גם בחלקים המביכים, ולקבל בחזרה תשורת מילים מנחמת. מלים יכולות לעשות את הבלתי-אפשרי ולנחם על טעויות שכבר מאוחר לתקן. פעם לא ידעתי את הדברים שאני יודעת עכשיו. למשל, כמה החיים קצרים ויקרים, ומוטב להגיד בפשטות על האהבה והרצון. ושמול האין-מילים שלא נאמרו פורחים עולמות שלא נבראו, ולא תמיד יש נחמה." (עמ' 190)

כשלמדתי באוניברסיטה, אף פעם לא היה לי מרצה נערץ, שכולם נוהרים לשיעוריו, וכולן מסכמות במחברות סיכומים ארוכים מדבריו, ומי שזוכה להתקרב אליו מרגיש/ה כאילו נגע/ה בשמיים. אולי משום שלמדתי באוניברסיטה הפתוחה, ששם מרבית הלימודים ממילא נעשים מרחוק, אולי משום שלא המשכתי באיזשהו מחקר והפכתי, מטבע הדברים, לקרובה או מקורבת לאיזה מרצה או לאיזו מרצה.

אבל שמעתי על שכאלה, בעיקר באוניברסיטאות "רגילות". מרצים מהוללים שאין מקום להכניס סיכה בשיעוריהם / הרצאותיהם, שיש להם תלמידים ותלמידות מעריצים ומעריצות, שמי שנבחר לעבוד עם מרצה כזה כעוזר מחקר, נוגע בו קסם מסוג מסוים.

כזו היתה עמליה, המספרת, במחיצתו של יושי, פרופ' יהושע ברינגר. שהלכה אליו ללמוד ספרות משום שהיה המומחה לדוד שחר, והיא אהבה מאד את "היכל הכלים השבורים", ומשום שאהבה ספרים וספרות בכלל, עד כדי אובדן כמעט בין דפי ספרים:

"…סיום כל ספר היה אובדן ואבל. התקשיתי לעזוב את המקום רחב היריעה והמוגן ולחזר אל קצב החיים החד-ממדי הדל, אל גודש הריחות והצלילים שכל כך הרבה מהם היו חסרי משמעות. .." (עמ' 49)

(דומה שכל אוהבי הספר יזדהו עם המשפט הזה).

עמליה נבחרה להיות עוזרתו של פרופ' ברינגר, יושי, בהקמת המכון החדש "לחקר תרבות בת זמננו". ומשם החל מסעה בעולם הספרות, קודם כעוזרת מחקר ואחר כך, בהדרגה, פנתה לכתיבה, לעיסוקים נוספים. ומתישהו נפל דבר ביניהם, והקשר נותק. והוא אבד לה, במידה מסוימת.

"הכי גרוע לאבד מישהו עם שם נפוץ. אם מאבדים מישהו עם שם כמו תום, למשל, אפשר בכל רגע לשמוע ילדה צועקת בגינה: 'תום! בוא עכ-שיו!' ולהיצבט. אני איבדתי יושי, ולא נתקלתי בשם הזה מאז. לפעמים אני כמעט מצליחה להאמין שפרופ' יהושע ברינגר היה בסך הכול אדם שהכרתי. שדרכינו אמנם הצטלבו בנקודות מסוימות, בתהילתו המפוארת וגם בסופו המצער, אבל כל זה לא באמת היה קשור אלי. יושי הוא הוודאות המישטשת כשמנסים למקד אותה. כמו כאב שיניים. כמו אלוהים." (עמ' 7)

מתישהו נפרדו דרכיהם; בתחילה לא לגמרי, היא עברה לכתוב, אבל המשיכה לבקר במכון, אחר כך התרחקו עוד ועוד, היא פנתה לדרך שהוא לא כל כך אהב, לא כיבד כלל, והיא בחרה לצאת לדרכה העצמאית.

ואהבה?  והרי זה ספר שבשמו המפורש יש אהבה. אז זהו שלא, או שכן, אבל לא במוצהר, לא לגמרי. לא נאמרו דברים, לא נעשו מעשים. והוא בכלל נשוי ויש לו משפחה. וגם היא נשואה ויש לה משפחה. ואין ביניהם דבר שיש בין איש לאשה, ויש ביניהם קרבה כל כך גדולה שלא תמיד יש בין איש לאשתו, בין אשה לאישה. יש ביניהם הבנה וקרבה ורעות שאין מוצאים תדיר בכלל בין אנשים, רק בין אנשים קרובים באמת. ואולי זו האהבה האמיתית?

"לקונה נוספת היתה החלל שנוצר, כשהפסקנו לקרוא אהבה למה שלמדנו מספרים ומסרטים. אהבה בצורתה זו הוקעה כתרמית. אהבה אמיתית, הסבירו לנו, היא לא השטויות שמלמדים בהוליווד. אהבה אמיתית היא חברות, שותפות, הקמת בית. .. כוונת המכוונים היתה טובה ונסיונם דל. היו בנו שפסעו בעקבותיהם אל אהבה בצורתה זו, ואל התרדמה עטופת הנייר השקוף של מערכות יחסים מסוג מסוים. (עמ' 22)

אז זו אינה אהבה, לפחות לא "לפי ההגדרות" של מהי אהבה, אבל יש כאן משהו שהוא הרבה מעבר, ומשום כך התהום שנפערה עמוקה וגדולה וכמעט בלתי ניתנת לגישור, משום שבאהבה גדולה ובקרבה גדולה השבר גדול בהתאמה. וכשמדברים על אהבה מדברים גם על שברון הלב, ועל הכאב.

"אנחנו מתבגרים לא מיום ליום, אלא מצער לצער. הבנתי את זה רק אחרי שנשבר לי הלב בפעם הראשונה. … את הבחור שכחתי בסופו של דבר. נשארו לי ממנו רק זמן אבוד ופסקה, אפילו לא טובה במיוחד. אבל איברים שנסדקו לא ישובו לקדמותם, הם יתאחו עם זיכרון הסדק הגלום בתוכם. .." (עמ' 15)

וגם

"הפעם הראשונה שבה הלב נשבר היא אינסופית. הכאב חסר גבולות והיכולת להחלים היא שמועה, שאין כל הבטחה שתתממש גם אצלך. עם השנים הנסיון נצרב.  .. הנושא הוא לא מושא האובדן, אלא המצב עצמו. מחלה זמנים עם סימפטומים ידועים, והבנה שכעברו פרק זמן הקדחת תעזוב את הגוף. …" (עמ' 116)

את גילית חומסקי פגשתי לראשונה בספרה "במדבר מלון אורחים"; כבר אז מצאתי בה אהבה גדולה וחמלה גדולה וחוט של חסד נסוך על הספר. אחר כך הגיע "גחליליות", שהוא ספר אישי הרבה יותר, וקרוב אצל עצמה, אצל חומסקי, הרבה יותר. ועכשיו הספר הזה "על אהבה אני רוצה להגיד". למה "להגיד" ולא "לדבר"? ככה. כי חומסקי יש לה משפטים מיוחדים שהם רק שלה ושפה מיוחדת וייחודית שהיא רק שלה, שפה היוצרת חסד וחמלה ואהבה. והספר הזה "על אהבה אני רוצה להגיד" קרוב אליה אף יותר, והרי יש בו סופרת שכותבת את עצמה, ובתוך כתיבתה מתגלה העולם העלום הזה, לאלה הקוראות והקוראים שאינם כותבים בעצמם, עולם שיש בו סדר (או אין) ויש בו מחסומי כתיבה, ויש בו טיוטות שהולכות לאיבוד, ומקורות השראה. ופתאום דברים מתבהרים. קצת.

 

בזמן שקראתי את הספר הזה, פרסמה חברה וירטואלית אחת שאלה בפייסבוק: "מה הייתםן קוראים במצב בו הנפש ירודה, האופטימיות התערערה ואתם זקוקים דחוף למשהו שיקח אתכם מעלה? אני מחפשת טקסטים, שירים, מאמרים, סיפורים (דוקא לא מכוון דתי) וגם הרצאות, עבור חברה יקרה שצריכה אותם ממש עכשיו."

ועניתי לה, אחת מני רבות ורבים כמובן, כי הספרים "במדבר מלון אורחים" של גילית חומסקי ו"הר אדוני" של ארי דה-לוקה, יש בהם חמלה וחסד.

ואז, מצאתי את המשפט הזה בתוך הספר (כאילו כדי להוכיח את דברי):

"אלו דברים שיש בהם נחמה: לדבר עם אדם, לאו דווקא אדם קרוב מדי, שמילים ממנו מנחמות כמו ידך שלך המלטפת פצע. לקום ולהיות במקום אחר, אפילו לשעה-שעתיים. לשמוע מוזיקה. " (עמ' 157)

זה ספר על אהבה ואמונה ופרידה ותיקון, ועל מלאכת הכתיבה, ומקומה של הספרות בחיינו. והוא יפה להלל.

וכדאי מאד לקראו.

ורק דבר אחד הפריע לי במהלך הקריאה, עניין שנראה לי בטעות יסודו, טעות של הכותבת ושל העורך: הסימפוניה השלישית של בטהובן נקראת "ארואיקה" משום שהאות H בצרפתית נשמעת כמו א' ולא כמו ה'. לכן לקרוא לה "הרואיקה", בכמה וכמה מקומות בספר, גרם לי בכל פעם לעצור בשטף הקריאה. אם אכן זו טעות, מוטב שתתוקן במהדורות הבאות. ואם זה נעשה בכוונה – הרי שטוב (לסופרת) לדעת כי יש בכך הפרעה לקריאה השוטפת אצל אלה החובבים מוזיקה קלאסית.

אך פרט לעניין הזה, שכאמור הפריע לי בכל פעם מחדש, הרי שכדאי מאד מאד לקרוא בספר הזה.

ועוד כמה דברים שמצאתי לי במהלך הקריאה.

על כוחה של האמונה, והשימוש בתפילה:

".. אנחנו מתפללים מאוד, והחולים מאוד תמיד בסוף מתים מאוד, ונשאר רק להתרגל…." (עמ' 159)

 

על הפרידה (הבאה בסופה של אהבה):

"בסופו של דבר זה היה אותו שיעור קבוע על פרידה. יש לך משהו. הוא שלך והוא חד-פעמי, ואף אחד אחר לא יהיה כמוהו. ואז הוא מפסיק להתקיים. כל זה בלתי-נתפס וחורג מגדר הטבע, את נשארת ערה בלילות ומתפתלת מכאבי פנטום שמשקרים לך שהוא עוד שם. ותעשי הכול כדי להתעוות דרך חור תולעת, לחזור אחורה בזמן, ובפעם הזאת לשמור עליו כמו שהזהירו." (עמ' 169)

 

הרהור על מקומה של הספרות:

"… יום אחד עמדתיבמעבר החציה ליד איש וילד. בזמן שחיכינו לרמזור שיתחלף לירוק, האיש אמר לילד, 'אני אשכור דירה ממש כאן, לידכם, וניפגש כמעט כל יום. איזה כיף זה יהיה?' הילד שתק. זה היה סיפור קיים ושלם, קורע לב ונטול מסקנה. וחשבתי, בשביל מה בעצם אנשים כותבים ספרים ומצלמים סרטים, ומציירים ומפסלים. הכול קיים. העולם הוא יצירה מושלמת.  …" (עמ' 189)

 

 על אהבה אני רוצה להגיד – גילית חומסקי. הוצאת: ידיעות ספרים. 207 עמודים

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *