תגידי שאת אחת מהם – אוּאֶם אַקְפָּן

 וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.  ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ.  ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם:  כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם.  …

  יז וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:  כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע. "

(בראשית ו')

אחרי קריאת הספר הזה – זו התחושה שעלתה בי. צריך להרוס הכל ולהתחיל מחדש. רי-סטארט של האנושות. כי אי אפשר לראות ולהשאר אדישים, לדעת, לראות בטלוויזיה תחקיר של אמנון לוי, ולהמשיך לחיות כאילו זה לא נוגע בנו, זה רחוק, זה שם.

ושם זה אפריקה

באפריקה נערות בנות שתים עשרה ועשר עוסקות בזנות. כמו אחיותיו הגדולות של ג'יגָנָה, המספר ב"סעודת כריסמס". מַיישָה, האחות הגדולה, בת שתים-עשרה וכבר מנוסה עד מאד באיך צריך להתנהג ברחובות. הערב – ערב חג המולד – היא זו שתביא את סעודת חג המולד, שאריות שתאסוף מכל מיני מקומות, אחרי שתסיים לענג שלושה זרים לבנים וקוף (כן, גם הקוף כנראה ישותף ב"חגיגה") שאספו אותה ביגואר. יגואר!. מיישה היא המפרנסת העיקרית במשפחה, כי האב לא בדיוק מתפקד, והוא חייב כספים לכל מיני, ובדרך כלל שיכור, האם בעיקר יולדת ויולדת, ומיניקה ומסדרת תורנויות טיפול בתינוק. נָאימָה, בת העשר מקבלת כבר הדרכה ממיישה, שעוד מעט תיסע למקום אחר, אבל לפני כן, תספיק להביא עוד מעט כסף למימון בית הספר של ג'יגנה, המדים, הספרים. מיישה, שלא היה כסף לשלוח אותה לבית הספר, ומוכרת את גופה בן השתים-עשרה לגברים.

"למכור את הילד שלך או אחיין זה בטח קשה יותר מלמכור ילדים אחרים. צריך לשמור על ראש רגוע או להיות אכזר כמו אנשי ההגירה בבָּדַגְרי-סֵמֶה. אם לא זה עלול לסבך את המשפחה בצרות. מה ששמר את הסוד המשפחתי שלנו מפני העולם בשלושת החודשים שבהם תכנן פופו קְפִּי למכור אותנו היה ההומור שלו, וחושֵי המבריח שפיתח בתור אַגְבֵּרו, אחד שמשדל לקוחות, בגבול. אחותי יֵוָה הייתה בת חמש ואני בן עשר." (עמ' 43)

כך נפתח הסיפור "להשמין לגַבּון".

קוטְצִ'יקְפָּה, המספר, ואחותו יִוָה הופקדו בידי פופו קפי דודם, לאחר שהוריהם חלו באיידס, והוא נמצא המתאים ביותר לגדלם. הוא מתפרנס מסוג של הברחת גבול ושאר פרנסות לא ממש חוקיות, ויש לו די כדי לשלוח את קוטצ'יקפה לבית הספר, ולהאכיל את הילדים, גם אם לא ברווחה.

עד שהגיע האופנוע. חדש ומבריק. יחד עם איש גדול אחד.

אחר כך התחילו לאטום את הבית, לנעול את הדלת ולהבריח את החלונות, לא משנה כמה חם ומחניק.

אחר כך הגיעו זוג, והילדים הוכרחו לקרוא להם מאמא ופאפא.

אחר כך התחילה תקופת ההכנה; אוכל טוב ומשמין, כזה שלא ראו אף פעם, ושיעורים. כל לילה שיעורים. לשנן שוב ושוב ושוב את הרכב המשפחה החדשה שתהיה להם, את שמותיהם החדשים: פסקל ומארי, ומתישהו נשמעת המלה סקס.

ילד בן עשר

ילדה בת חמש.

בדרכם לארץ אחרת, לבית אחר. הם ועוד ילדים.

האיבה הבין-דתית, נוצרים ומוסלמים מופיעה בסיפור השלישי – "איזו מין שפה זאת?". שתי ילדות, חברות-הכי-טובות מבית הספר, גרות בשכנות, האחת מול השניה, מרפסת מול מרפסת. גם ההורים חברים. עד שיום אחד מתחילות מהומות. נוצרים הורגים מוסלמים, מוסלמים הורגים נוצרים. מבעירים חנויות. מבעירים בתים. מבעירים אנשים.

והחבֵרה הכי טובה הופכת לאויבת.

רק על פי ההגדרה.

ואין יותר שיחות וצעקות ממרפסת למרפסת. ואין יותר סודות נלחשים מאוזן לאוזן. אין יותר ללכת לישון אצל החברה, או שהיא תבוא אליך.

הכל נגמר.

האיבה הבין-דתית מופיעה שוב ב- "איזו שפה זאת?". ג'ובריל, שפעם הוטבל בשם גבריאל, שהוריו היו סמל לאחווה הבין דתית, האב נוצרי, האם מוסלמית, שאהבתם ניצחה את האיבה, או כך חשבו לפחות.

ואחר כך האם ברחה עם שני בניה בחזרה לכפר המוסלמי באזור אחר במדינה, וגידלה את ילדיה כמוסלמים.

אלא שהסביבה לא שוכחת. ואם נולדת או הוטבלת, כי אז סומנת כנוצרי. וכשפורצת האיבה, הנוצרים, אף אם מעולם לא חשבו עצמם כאלה, מסומנים למוות.

ג'ובריל בורח אל אביו באוטובוס מפואר, האוטובוס האחרון, כנראה (ממש כמו הרכבת האחרונה, שנסעה פעם באירופה, מאימת הנאצים), ומוכרח להסתיר את מוצאו המוסלמי ולא לדבר, כי אז ישמעו במבטאו את זרותו.

מלחמת הצפון בדרום, המוסלמים בנוצרים

חברות הנפט

הדמוקרטיה

השוטרים

החיילים

האוטובוסים המסיעים מתים בין הצפון לדרום.

מלחמת הכל בכל.

ובל נשכח את רואנדה; מלחמת ההוטו בטוטסי. רצח עם שהתבצע פנים אל פנים. כחצי מיליון בני אדם, אנשים, נשים וטף נהרגו בידי שכניהם, בסכינים וגרזנים ואבנים.

"'כשהם ישאלו אותך', היא אומרת בנימה חמורה בלי להסתכל עלי, תגידי שאת אחת מהם, או-קיי?'" (עמ' 331), כך אומרת הם למוניק בת העשר, המספרת ב"חדר השינה של הורי".  למוניק יש אח בן שנה. למוניק יש אב הוטו, כהה עור עד מאד, ואם טוטסי, גבוהה ויפה ובהירה. ועכשיו יש הורגים ברחובות ובבתים, פנים אל פנים, איש את אשתו ולהיפך. נקמת דם וכבוד איומה ונוראה בין השבטים.

והילדים – תמיד אלה הילדים המשלמים את המחיר.

בזמן שנכתבת הסקירה הזו התפרסמה ידיעה כי העולם עומד מול המשבר ההומניטרי הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השניה. והמשבר הזה הוא, כמובן, במדינות אפריקה, היבשת ששוסעה וחוברה, ונקרעה, ונוצלה ומנוצלת, והושלכה לחסדי הטבע והחזקים.

אולי באמת צריך לעשות רי-סטארט לעולם?

מומלץ.

תגידי שאת אחת מהם – אוּאֶם אַקְפָּן. תרגום: אמיר צוקרמן. הוצאת: עם עובד. 364 עמודים

Say Your’e One of Them – Owem Akpan

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי

אלה יווניה קוראת ספרים