רשימת האימהות – גלי מיר-תיבון

" ב-12 ביוני 1941 גילה היטלר ליון אנטונסקו את ה'פתרון' שלו ל'יהודי המזרח'. אפשר אפוא לקבוע כי בהשפעתו של היטלר החליט אנטונסקו לגשת ל'פתרון בעיית היהודים' בבסרביה ובבוקובינה, ואיפשר שם הרג המונים. הצבא נצטווה לאסור את היהודים בערים, הז'נדרמים נצטוו להרוג כול יהודי שיימצא באזורים הכפריים, בפועל השתתפו יחידות צבא גרמניות ורומניות בהשמדת היהודים בשני האזורים, מלווים ביחידות השמדה של הס"ס, איינזצגרופה D [עוצבת מבצע D]. בשלב הראשון של המיבצע נרצחו כ-160,000 יהודים, בסיועה של האוכלוסייה המקומית, רומנים ואוקראינים. ב-15 בספטמבר 1941 פקד אנטונסקו לגרש לאזור טרנסניסטריה שבין הנהר בוג לנהר דנייסטר את הניצולים, כ-150,000 במספר. עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, נורו בידי המלווים הרומנים, מתו ברעב, בצמא, במחלות, בהתעללות ובאפיסת כוחות. טרנסניסטריה הפכה לקבר אחים ליהודי רומניה, ובשנות השלטון הרומני, מסתיו 1941 עד אביב 1944, נספו שם כ-90,000 מן המגורשים. הצבא והז'נדרמריה הרומנית השתתפו גם ברציחת עשרות אלפי יהודים מאוקראינה. העילה הרשמית לגירוש היה הרצון ל'טהר' את האזורים המשוחררים מן היסוד היהודים העויין, ששיתף פעולה עם השלטון הסובייטי (1940-1941), והתנהגותם האנטי-רומנית של היהודים בעת נסיגת הרומנים מן האזורים ההם בסוף יוני 1940. באוקטובר גורשו גם יהודי דרום בוקובינה, שלגביהם לא ניתן היה לטעון כי שיתפו פעולה עם השלטון הסובייטי. יון אנטונסקו עצמו נתן את פקודת הגירוש, וקבע כי בסרביה תהיה 'נקייה מיהודים', ובבוקובינה יושארו מכול כ-90,000 יהודיה רק כ- 10,000 יהודים שהיו חיוניים לכלכלת האזור. הגרמנים לא הפעילו בעניין זה כול לחץ משום שממילא פעל אנטונסקו על-פי תוכניותיהם של הנאצים באשר ליהודים." (מתוך: השואה ברומניה, בסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה באתר "יד ושם")

בין כל סיפורי וספרי השואה נבלע לרוב סיפורה של יהדות רומניה, נבלע ונבלל בשאר הסיפורים, הוצנע מעט, כי הרי רומניה היתה בת ברית למשטר הנאצי. אבל יהודיה לא היו מוגנים. כלל וכלל לא.

ספר שפותח צוהר לסיפורה של יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השניה, ואף יותר מכך, מעלה שאלות ותהיות אצל הקורא/ת – מה הייתי עושה אילו? אילו הייתי בראש הועד היהודי במקום הכינוס / מחנה הריכוז הזה או האחר? כשמגיעות המכסות למשלוח למחנות עבודה, כשצריך לצמצם את האוכלוסיה, בגלל מחסור ומחלות? את מי לשלוח קודם? על מי לשמור? האם ניתן לשחד את הממונים מטעם השלטונות? ומי יממן את השוחד?

שהרי כבר בספרים אחרים ובסיפורים אחרים הוטח בנו, הקוראות והקוראים, כי בעצם בכל אחת ואחד מאתנו חבוי משתף הפעולה / ממלאת הפקודות. כך מקסימיליאן אואה ב"נוטות החסד": ".. אינני מנסה לומר שאני חף מאשמה כזו או אחרת. אני אשם, אתם לא, טוב ויפה. אבל עליכם להיות מסוגלים בכל זאת לומר לעצמכם שאת מה שעשיתי אני, גם אתם הייתם עושים. … אני חושב שמותר לי לקבוע בעובדה שהוּכחה על ידי ההיסטוריה המודרנית, שבמכלול של נסיבות נתונות כולם – או כמעט כולם – עושים מה שאמרים להם לעשות;… אם נולדת בארץ ובתקופה שבהן לא זו בלבד שאיש אינה בא והורג את נשותיכם וילדיכם, אלא שאיש אינו בא ותובע מכם להורג את נשותיהם וילדיהם של אחרים, הודו לאלוהים ולכו לשלום. .. אולי אתם יותר בני-מזל ממני, אבל אינכם יותר טובים ממני."

או מושאי הספר "ארוחת הערב", היודעים שילדיהם פשעו פשע נורא, ובכל זאת מכסים עליהם, ואינם מגלים דבר.

מה היינו אנחנו עושים לו היינו צריכים להחליט, ובידיעה, שכל זמן שאנחנו מחליטים, אנחנו ובני משפחותינו מוגנים, אבל אם נסרב להחליט, או לציית לפקודות, אם נחליט להתפטר מתפקיד המחליט, הרי אנו גוזרים בזה גזר דין מוות על משפחותינו ועל עצמינו?

שני ראשי ועד בתקופות עוקבות היו בגטו מוגילב בטרנסניסטריה – המהנדסזיגפריד שמעון יגנדורף ועורך הדין מיכאל דנילוב, שהיה גם ראש המשטרה היהודית בגטו בחלק מן התקופה. שניהם נחקרים לאחר המלחמה בידי שופט חוקר רומני על חלקם במשלוחים מן הגטו. שניהם נוטים להטיל האשמות האחד על השני, וגם ובעיקר על הממונים מטעם השלטונות.

והם מנסים להסביר איך בחרו, איך החליטו מי יישאר, כי כל אחד קרוב אצל עצמו, וברור שישאיר את אנשי הקהילה שלו, אלה הקרובים אליו. על הרחוקים זה מקרוב באו, אלה שאינו מכיר, עליהם יוכל (בלית ברירה כמובן) לוותר. שהרי לא יהודי מבוקרשט כיהודי מבוקובינה, או כיהודי מאוקראינה:

".. או קח יהודי מצ'רנוביץ שמתתעקש לדבר גרמנית וכשהוא פוגש רומני האף שלו למעלה, מה יש לי אתו? נכון, אלה יהודים, אבל הם לא סובלים אותנו כמו שאנחנו לא סובליםאותם, ומה שקורה זה שקודם היטלר ואנטונסקט, ועכשיו אתם, מכריחים אותנו להיות אותו דבר, מין ציבור יהודי כללי שקיים רק בדמיון שלכם." (עמ' 98)

והם מנסים להצטדק, שלא היתה ברירה, באמת.

"… אחד כמוני שעבר את המחנות, את הגטאות כמו שאתם קוראים להם, יודע שלא היו שם גיבורים ולא היתה גבורה. כולנו היינו אסירים, כולנו היינו מורעבים וחלשים. .. לצערכם, מוגילב לא היה סיפור הרואי. אחנו לא בחרנו להיות קרבנות, לא היתה כאן בכלל בחירה .. " (עמ' 152 – 153)

השלטונות לא יכולים היו לבצע את הגירושים, את איסוף המגורשים על-פי רשימות, את מילוי המכסות למחנות העבודה או למחנות המוות, ללא הסדר וההירארכיה של העצורים, של היהודים. וכך הוועדים והמשטרה היהודית, ראשי הקהילה, שתמורה הגנה (בינתיים, לפחות) שיתפו פעולה, ואיפשרו את הסדר-בתוך-הכאוס, הסדר שאיפשר לממונים לבצע את ההשמדה האיטית, על-פי התוכניות.

רשימת האימהות, זו המצוינת בשם הספר, זו המובלטת בכריכה האחורית, היא בעצם סיפור צדדי, סיפור בתוך הסיפור כולו, ואף לא העיקרי שבו. ואף-על-פי-כן הוא שובר לב, וכנראה ששבר גם את לבם של ראשי הוועד. כי זהו הטרנספורט שממנו ניסו שניהם להתנער ככל שיכלו.

רשימת האימהות הינה רשימה שהורכבה לאחר שכבר גורשו כל העניים, והנכים, וחסרי התועלת, והנה הונחתה מכסה חדשה שיש למלא, וצריך להחליט איזו אוכלוסיה היא הבאה בתור להיות עיקרו של הטרנספורט.

ונבחרו האימהות, החד-הוריות, אלה שבעליהן מתו או גורשו כבר קודם לכן, או נשלחו למחנות עבודת פרך (וכנראה לא יחזרו משם), או שהיו פושעים (גנבו אוכל, למשל, כדי להאכיל את בני משפחותיהם) והוצאו להורג. אמהות, וילדיהן, שהיוו מעמסה על הקהילה, שכן אינן באמת יצרניות, ואינן מסוגלות לפרנס עצמן והקהילה אינה יכולה לפרנסן, כי המשאבים דלים ואף הם הולכים ומתמעטים. אז התחילו לאסוף.

המשטרה היהודית עברה מבית לבית, כדי לאסוף את האימהות וילדיהן, להוציא אותם מן המחבואים שניסו להתחבא בהם. והיה שם בכי, כי ילדים, מה לעשות, בוכים כשהם מפחדים. או מתאבנים. והיו תחנוני האימהות, והיה רעש של גירוש.

".. היהודים בגטו הציצו מהחלונות, ראיתי את העיניים שלהם נועצות בנו מבטים מבין יריעות השקים. יכולתי כמעט לשמוע אותם מבקשים של הצרחות והבכיות ישתתקו, שהאימהות וגם הילדים יסתמו כבר.. כולם רצו שזה יגמר, כולם ביקשו שרק ניקח אותן כבר עם הילדים שלהן, שמישהו ישים לזה סוף וישתיק אותם. העיקר שהשקט יחזור. שנהיה אחרי זה. כולם רצו שלא נדע, שלא נראה, שלא נרגיש. כאילו כלום לא קרה. כאילו הכול כמו קודם." (עמ' 196)

וכאן, בטרנספורט האימהות, שגורשו לארץ חרבה, למות ברעב ובצמא, בסיפור הזה, נשברים גם הנחקרים. כאן מתחילה התהיה אם ניתן היה לנהוג אחרת. ולמה בכלל נכנסו לזה? למה בחרו לעמוד בראש הוועד והמשטרה? למה להיות אחראיים, גם אם במידה מוגבלת, לשילוחן של אימהות וילדיהן?

"… הלוואי שיכולתי להחזיר את הגלגל! הרי מאותו יום אני שואל את עצמי בלי סוף למה לא עצרתי, למה לא סירבתי, למה לא צעקתי על השוטרים היהודים להפסיק, לא לחפש יותר, לא לרדוף יותר, לא לתפוס אף אחת. שהז'נדרמים ישברו את הראש לבד, שייחנקו עם הפקודות שלהם –

… למה לא הפסקתי? למה הסכמתי? למה תפסתי ולקחתי וסחבתי לתחנה, .. מה חשבתי שיקרה? אולי בכלל לא חשבתי, אולי לא הייתי מסוגל בכלל לעצור ולחשוב על המשמעות של המעשים שלי. …" (עמ' 200)

"…אני אומר את זה ביושר, בלי לנסות להסתיר: אני אהבתי את הכוח, ויחד עם זה, גם מתתי מפחד. פחדתי לחיי אשתי ובני, וגם כל פעם קיוויתי שזה הטרנספורט האחרון, קיוויתי שעוד מעט הסיוט ייגמר, שזה חייב להיגמר! .." (עמ' 202)

רשימת האימהות – גלי מיר-תיבון. הוצאת: עם עובד.  263 עמודים

לרכישה

2 תגובות לרשימת האימהות – גלי מיר-תיבון

  1. ספור מצמרר שחושף את האכזריות הטמונה בבני אנוש, ושתחת לחצים מגונים גם ההחלטות של הממונים היהודים הובילו לפשעים לא פחות מזויעים.

  2. סיפור מרתק קראתי כחוקר שואה ספרים רבים על יודנראטים ספרה של תיבון עולה על כולם השואה והשטח האפור על פי פרימו לוי ספר קולח מדהים מרתק וביחוד מעלה לנו את הבקשה אל תביאנו לא לידי נסיון לא לידי ביזיון

לא ניתן להגיב

אלה יווניה קוראת ספרים