קליפת אגוז – איאן מקיואן

אשה אחת, טרודי שמה, פגשה פעם איש אחד, ג'ון קֶרְנְקרוס שמו, והם התאהבו ואחר כך התחתנו, עברו לביתו, בית המשפחה מדורי דורות (או קצת פחות דורות), ועכשיו היא הרה.

אבל היא כבר לא אוהבת אותו, את ג'ון. למען האמת, ביקשה ממנו לצאת מן הבית כי היא זקוקה ל"אוויר" ול"מרחב" ולחופש מסוים.

או כך היא אומרת.

למען האמת היא התאהבה בגבר אחר, אבל אסור לג'ון קרנקרוס לדעת זאת, משום שהמאהב החדש הוא אחיו הצעיר, קלוד.

ג'ון הוא המוצלח מבין השניים, על פי כל קנה מידה כמעט. הוא משורר, ובעל הוצאת ספרים. הוא מרצה ומלמד משוררים אחרים, הוא מגלה משוררים מצויינים, וכשהם מתפרסמים וסוף סוף אפשר איכשהו להתפרנס מכתיבתם, הם עוברים להוצאות לאור מכובדות וגדולות.

וקלוד? קלוד מצטיין בדבר אחד – לעשות כסף. הוא איש עסקים כנראה די מוצלח. ומתגורר בשכונה מכובדת בלונדון, אם כי מבלה לא מעט זמן במיטתה ובחיקה של טרודי.

והוא איש משעמם. מאד משעמם. אבל לא את טרודי.

"… את כל החליפות שלו קונה רק ברחוב הזה ולא ההוא באזור מיפר, את החולצות במקום אחר, ואת הגרביים, אה, הוא לא זוכר.. אם רק.. אבל. איש מלבדו לא מסיים משפט במלה "אבל"." (עמ' 27)

הוא מסוגל לחזור על אותם סיפורים חזור וספר, וטרודי מאזינה לו שוב ושוב ושוב, כי ככה זה באהבה, לא באמת שמים לב למגרעות, ואם שמים לב אליהן, מקבלים אותן בשמחה, או לפחות בהבנה.

ויש להם רק מכשול אחד באהבתם, ג'ון קרנקרוס, הבעל המקורנן, המגיע תדיר לבקר, גם ללא הודעה מוקדמת, וצריך להסתיר מפניו את המאהב, ולהתנהג כאילו כל מה שאת צריכה זה באמת קצת מרחב לעצמך, כי ההריון וההורמונים מעבירים אותך קצת על דעתך..

ומשום שיש כזה מכשול, זוממים השניים מזימה כדי לסלק אותו מעל הדרך. מזימה איומה ונוראית.

כל הדברים הללו נודעים לנו, הקוראות והקוראים, מזרם תודעתו של העובר שבבטנה של טרודי. העובר הזה שאין לו שם, עדיין, שכבר די צפוף לו שם ברחם, כי ההריון מתקרב לסיומו, והוא שומע דברים ומדמיין על פיהם מראות וצבעים. הוא שומע שיחות, והלמות לב, זרימת הדם בעורקים ורעשים שברקע. הוא טועם מן המאכלים שהיא אוכלת והמשקאות שהיא שותה. הוא שומע יחד איתה פודקאסטים בכל מיני נושאים ומפתח את השכלתו הספורדית בכל מיני עניינים שאמו בוחרת לשמוע.

והוא מפתח מצפון, והעדפות לאיך כדאי שיראו חייו לאחר שיוולד.

ולעתים הוא מדמיין ארועים שקורים במקום אחר, כי כך צריך לקרות, ועל כן ניתן לדמיין.

והכל קורה כאן ועכשיו, ואנחנו, הקוראות והקוראים, מלוות ומלווים אותו.

"אבל הנה האמת המגבילה מכול – הזמן הוא תמיד עכשיו והמקום תמיד כאן, ולעולם לא אז ושם." (עמ' 40)

 

מה אומר? מקיואן כהלכתו. יש לו למקיואן נוסחה בלתי נוסחתית בעליל. זה לא שיש לו איזה שלד סיפורי שעליו הוא "מלביש" דמויות ורקעים שונים, מוזיקה אחרת, מאכלים אחרים, מקומות אחרים. הו, לא! הנוסחה של מקיואן היא לספר, בדרך נפלאה יש לומר, לעתים, כמו בסיפור הזה על ידי מספר בלתי צפוי, ותמיד תמיד יהיה בסוף איזה טוויסט, משהו שיהפוך את כל מה שחשב/ה הקורא/ת, שיפתח כיוון מחשבה חדש.

וכל כולו מחמדים, וזיקוקין די-נור.

ואחר כך לא נשאר הרבה. אבל עד האחר-כך הזה הקריאה מענגת עד מאד.

ולכן הוא מומלץ בהחלט.

בתור מקיואן.

ועוד מובאה אחת שמצאתי בספר, וכמי שמתעוררת תדיר באמצע הלילה, מצאתיה מתאימה לי, באופן אישי, לגמרי (וודאי גם לעוד א.נשים):

"…מחוץ לקירות החדר אין רעשי תנועה. בעת אחרת הייתי מתהפך במידת האפשר ושוקע שוב בהיעדר חלום. עכשיו, שבב אחד, קוץ אמת אחד מהיום הקודם מנקב את רדיד השינה העדין. ואז הכול, כולם, כל הלהקה הקטנה, המוכנה ומזומנה, מסתננת פנימה מבעד לקרע." (עמ' 153)

 

לחובבי מקיואן המושבעים, וגם לכל השאר המחפשים ומחפשות ספר מהנה ומענג מתחילתו ועד סופו.

 

קליפת אגוז – איאן מקיואן. תרגום: מיכל אלפון. הוצאת עם עובד. 191 עמודים.

Nutshell – Ian McEwan

 

לרכישה

לרכישה בדיגיטלי – לא מצאתי.

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *