מסתרי פיטסבורג – מייקל שייבון

לפני כמה (וכמה) שנים הצטרפתי לפורום ספרים וספרות באתר YNET, ובזכות חברות וחברים בפורום ההוא, שבינתיים כבר נסגר (יחד עם שאר הפורומים באתר, בהחלטה שכלל אינה מובנת לי עד היום), הכרתי סופרים וספרים נפלאים וטובים, וכאלה שקצת פחות, כמובן, גם.

בין הספרים שהומלץ לי לקרוא (ואיני זוכרת, בעוונותי, על ידי מי) היה גם "איגוד השוטרים היידים", שכתב מייקל שייבון.

נפלתי בקסמיו של הסופר המוכשר הזה; איזו כתיבה מרהיבה, איזה דמיון פרוע, איזו דרך לרקום עלילה. הה

אחר כך נתקלתי ב"פתרון סופי או תעלומת התוכי החטוף" ומיד קניתי, וכמובן קראתי. הספר היה לי קצת מוזר, אבל כתוב נפלא. הוא גם היה קצר דיו, כך שלא הכביד במיוחד.

ואז שוכנעתי על ידי אחד או אחת מחברי הפורום הנ"ל (ושוב איני זוכרת מי, אבל זוכרת שאמרו לי ש"זה הכי טוב שלו") לקרוא את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". שוב כתיבה וירטואוזית עוצרת נשימה כמעט וסיפור נפלא. לא יודעת אם "הכי טוב", אני בכל זאת מעדיפה את "איגוד השוטרים היידים", אבל בהחלט נפלא.

וכשיצא לאור "אבירי הדרך" כה נהניתי, למרות היותו צנום (181 עמודים בלבד), הצליח להפגין אותה וירטואוזיות בכתיבה, יחד עם עלילה מפותלת ומהנה.

ואז בא "טלגרף אווניו", ושוב הכתיבה הנפלאה, הפעם על פני מלוא 551 עמודים, רק שסיפור לא כל כך היה שם. ובכל זאת, קראתי עד הסוף, וחזרתי לספר.

פעם, לפני כמה שנים קניתי גם את "מסתרי פיטסבורג" ראשון ספריו של שייבון והרביעי שתורגם ויצא לאור בארץ. לפני כשבוע הזכיר אותו משה רון בהרצאה מחכימה על "איגוד השוטרים היידים" ונזכרתי שהוא מונח אצלי על המדף, והחלטתי שהגיע הזמן להשלים את "כל כתבי", מה גם שהכריכה האחורית הבטיחה "סיפור התבגרות מבריק ומרגש".

קראתי. עד הסוף. ולא פעם שאלתי את עצמי – אולי בכל זאת אוותר? ובכל פעם אמרתי לעצמי – אבל אלה רק 290 עמודים, וזה שייבון שאני מאד אוהבת (שחוץ מכשרון הכתיבה הבלתי מעורער שלו הוא גם חתיך עולמי). אז קראתי עוד קצת ועוד קצת, ובאמת הגעתי עד לסופו של הספר.

חתיך עולמי

ואכן – כבר בספר הביכורים הזה ניתן לראות את כשרון הכתיבה המופלא של שייבון. מצד שני, כבר כאן ניכרת יכולתו לכתוב ספר שלם בלי סיפור. כמעט בלי סיפור.

בחור מתבגר, יהודי (כמו כל גיבוריו של שייבון), סטודנט בקולג' בפיטסבורג, בנו של גנגסטר יהודי, שכמו כל הגנגסטרים היהודיים לא רוצה שבנו ימשיך את דרכו בעסק. וחיפושיו של הנער אחר זהותו המינית, דרך חבריו וחברותיו, ואחר דרכו בחיים בכלל.

אבל אין ממש סיפור; בעיקר תאורים. ובאלה שייבון מצטיין.

אפשר לקרוא, אבל לא מוכרחים.

והערה לתרגום: לא כותבים "פיר אליזֶה" כשמדברים על הבגטלה החביבה של בטהובן; כותבים Für Elise בגרמנית, או "פור אליז" או "לעליזה", כך נהוג בתעתיק העברי.

ועוד הערה לתרגום: לא מצאתי כל פירוש למלה "פּופּוּרי"; אני מניחה שמדובר ב- Potpouri, העלים היבשים בעלי הריח הנעים שאנו מפזרים בבית, אלא שאז יש לכתוב – פוטפורי.

אבל אלה זוטות, שרק מפריעות בקריאה הרציפה, ואין צורך ממש להתעכב עליהן.

 

מסתרי פיטסבורג – מייקל שייבון. תרגום: ארנה קזין. הוצאת עם עובד. 290 עמודים

The Mysteries of Pitsburgh – Michael Chabon

לרכישה (לא מצאתי בפורמט דיגיטלי)

אלה יווניה קוראת ספרים