מה אנחנו באמת יודעות על עיראק? על בגדאד? חלקנו זוכרים את הטילים שנשלחו אלינו בתקופת מלחמת עיראק הראשונה, ומי שזוכרת קצת יותר, זוכרת את פלישת הכוחות העיראקים לכווית, פלישה שהיוותה את עילת המלחמה ההיא.

וחלקנו זוכרות את מלחמת עיראק השניה עת בוש הבן החליט לסיים את שהחל בוש האב, ופעל להדחת שליט עיראק, סדאם חוסיין ובניו המנוולים. כולנו זוכרות את דמותו של סדאם חוסיין כאשר נתפס, והוא נראה כפושע נמלט, וכל שמץ נהנתנות נעלם ממנו כליל. ואנו זוכרות גם את פסלי השליט המופלים בערים.

אבל מה אנחנו באמת יודעות על עיראק?

מה אנחנו יודעות (ויודעים) על מאבקי הכוחות בין בעלי האמונות השונות? על חיי היום יום, אחרי שנכנסו האמריקאים כדי "לעשות סדר" ולהביא את הדמוקרטיה?

לא הרבה, למען האמת, אלא אם כן אנחנו חוקרים בתחום, או עוסקים בו בתחום עיסוקינו, משום שהעיתונות במקומותינו, או מה שנשאר ממנה, לא ממש טורחת לספק לנו קצת מידע, ומשום שאנחנו לא באמת מתעניינות, אם להודות על האמת.

ומה נשאר לנו? ספרים. הספרים יכולים לפתוח לנו צוהר לעולם שאין לנו באמת נגיעה אליו, ולספר לנו מה קורה שם, מעבר למסך חוסר הידיעה.

בגדאד של שנת 2005 היא הרקע לסיפור הזה, ששלובים בו החיים עצמם והפנטזיה.

ברקע פיגועי התאבדות ומכוניות תופת; האמריקאים הם השליט העליון, ותחתיהם הפוליטיקאים המקומיים ושרותי הבטחון המקומיים המתווכים בין האוכלוסיות השונות לבין השליטים.

ואיש אינו יודע אם יעבור את היום ויגיע אל סופו בחיים, או יצטרף לשורת המתים שאתרע מזלם להיות במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.

"… עלה על דעתו שאי-שם חונה מכונית תופת או מונח מִטען חומר נפץ שעשויים להתפוצץ בכל רגע בכל מקום, .. לא עובר יום בלי מכונית תופת אחת לפחות. .." (עמ' 108)

ואלה גיבורי וגיבורות הספר:

אֶלישְוַוה, אום-דניאל, ששתי בנותיה היגרו לאוסטרליה, והן מפצירות ממנה משם, בשיחות הטלפון השבועיות שהן מנהלות דרך אב הכנסיה שהיא מתפללת בה, להצטרף אליהן. אום-דניאל מתגוררת בבית שפעם היה שייך, כנראה ליהודים, על-פי בנייתו, והיא מסרבת לעזוב את ביתה עד שישוב בנה שנעדר מאז שנות השמונים של המאה העשרים. שכנתה, אום-סאלים, מאמינה כי נוכחותה של אום-דניאל מגינה על השכונה.

".. אמונה עמוקה.. כמוה כעשן הנרגילה ששפלטה במהלך שיחות החולין של שעות אחר הצהריים. העשן הסמיך הסתלסל ויצר צורות גליות של עננים לבנים בטרם עלה במבהירות והתפוגג בחלל החצר. .." (עמ' 13)

האדי אל-עתאג, סוחר גרוטאות, שכנה של אום-דניאל, המתגורר בחורבה, שרק חדר אחד ממנה ראוי עדיין למגורים, ויש לו חצר לאחסון החפצים שהוא סוחר בהם, וסככה להגן עליהם. והוא מוכר בשכונה כמספר סיפורים שאין יודע אם אמת בהם או כזב, או גם וגם.

והוא יוצרו, בוראו של גיבור הספר האמיתי, זה שאין לו שם, זה המכונה מה-שמו, או, בלשון הסופר – "פרנקנשטיין מבגדאד".

האדי אל-עתאג הרכיב בחצרו גוף אדם מחלקי גופות שהיה מלקט בפיגועים השונים, כדי שניתן יהיה לכבד את המתים בקבורה מכובדת.

"עזיז הסביר לו שנאהם נהרג בפיצוץ שאירע בתחילת השנה בשכונת כּראדה, ומפני שאין לו קרובי משפחה זולת אשתו ושתי בנותיו הקטנות, הלך האדי לחדר המתים לקחת את גופתו. עם כניסתו לחדר המתים הוכה בהלם למראה גופות וחלקי גופות של קורבנות הפיצוץ מונחים בערבוביה. הפקיד שעבד במקום הציע לו לקחת יד מפה, רגל משם וכן הלאה ולהרכיב גופה שלמה. ..

מאז אותו אירוע השתנה האדי לבלי הכר והחל להתנהג כמשוגע. .." (עמ' 241)

אדם אחד, שומר באחד מבתי המלון, שנהרג בפיצוץ מכונית תופת, ונשמתו חיפשה לה גוף להתנחל בו, כדי שכשהגוף הזה ייקבר תבוא מנוחה לנשמה, מצא את הגוף המורכב בחצרו של אל-עתאג, והתנחל בו, ובכך הפיח בו רוח חיים.

האיש שאין לו שם, וגופו מורכב מחלקי גופות של אנשים מתים חשב בתחילה להרוג את אום-דניאל, עת נכנס לביתה – ".. איש לא יתחקה אחר הסיבות למותה של אישה שהגיעה לגיל כה מופלג. אלוהים נטל את נשמתה בעודנה ישנה, כך יאמרו, ואחר כך ישכחו מכל העניין." (עמ' 95 – 96), אלא שהיא, בראייתה הלקויה, זיהתה בו את בנה הנעדר, וקראה לו בשם, ודיברה אליו, והיתה האדם היחיד בחייו המשונים של מה-שמו, שהתיחס אליו בכבוד ואהבה.

מה-שמו מחליט לקחת את חייו של האיש שגרם למותו, ובהמשך פונה להרוג את כל אלה האחראים למותם של האנשים שתרמו לו איברים, אלא שבכל הריגה של אחראי כזה למוות המיותר, נושר אותו איבר מגופו של מה-שמו, ובכך מגביל את פעילותו.

".. מה-שמו הוא ריכוז של קורבנות המבקשים נקמה על מותם כדי שיוכלו לנוח בשקט על משכבם, והוא נברא כדי לנקום את מותם." (עמ' 133)

הפתרון? הריגת עוד ועוד אנשים כדי להשתמש באיבריהם.

על הדרך אוסף לו מה-שמו עדת מאמינים ועוזרים

"בשלושת החודשים שעברו התקבץ סביבי צוות עוזרים המתגוררים איתי. החשוב שבהם הוא איש זקן שאני מכנה 'הקוסם'.

בעבר התגורר הקוסם בדירה בשכונת אבו נוואס… הוא סיפר שנמנה עם צוות קוסמים מיוחד שפעל בשירות ראש המטר הקודם, והודות לקסמיו נהדפו האמריקנים הרחק מבגדאד, והיא לא נפלא בידיהם.

…

העוזר השני בחשיבותו הוא 'הסופיסט', כפי שהוא מכנה את עצמו. הוא מוכשר בהנמקת רעינות טובים, בקידומם ובליטושם כדי שיהיו מוצקים ובהירים יותר. הוא עושה זאת באותו כישרון ובאותה יעילות גם עם רעינות גרועים.. הוא משרה רוגע על כולם ומחזק את האמונה, צכיוון שהוא עצמו איננו מאמין בדבר. ..

העוזר השלישי בחשיבותו מכונה 'האויב', שכן הוא קצין ביחידה למאבק בטרור. .. בשל תפקידו הרגיש הוא מדליף לי ידיעות חשובות רבות, שעוזרות לי להתגבר על קשיים ולהתנועע בשטח. …" (עמ' 145 – 146)

ולאן יוליך מעגל ההרג הזה, הרג החוזר ונשנה.

גיבור נוסף בסיפור הוא הגנרל סרור, לשעבר סגן-אלוף במודיעין של הצבא העיראקי, שמונה למשרה של אחראי על יחידת מידע מיוחדת שהאמריקנים הקימו, ותפקידה לחקור פשעים מוזרים ואמונות טפלות. לגנרל מסייעים מגידי עתידות בכירים יותר או פחות, ושאר מנחשים.

או כך מספרים לנו בתחילה. אבל יש עוד עניין המיוחס לגנרל:

".. כבר יותר משנה הגנרל מבצע את המדיניות של השגריר האמריקני, זלְמַאי חַ'לִילְזַאד, שמטרתה ליצור מאזן אלימות ברחוב העיראקי בין המיליציות הסוניות לשיעיות, כדי שבעתיד יהיה איזון בין הכוחות שייגשו לשולחן המשא ומתן כדי לשנות את המצב בעיראק. הצבא האמריקני אינו יכול או אינו מעוניין לעצור את האלימות, ולכן אין ברירה אלא ליצור לפחות איזון או שוויון באלימות, שאם לא כן, אין סיכוי שתהליך מדיני כלשהו יצליח." (עמ' 177)

ויש גם עיתונאים מקומיים ועיתונאי חוץ שתפקידם לדווח ולתווך את המציאות הכאוטית לעולם שבפנים ולעולם שבחוץ. אנשים ונשים החיים במציאות משתנה, וחרדים לחייהם, המבקשים למצוא שקט ושלווה, או כח, או מקום מפלט, או להתקדם בסולם הדרגות הצבאי או המדיני.

עד סופו של הספר כמעט, נעתי בין הרצון לעזוב את הקריאה, לעבור לספר אחר, לבין הסקרנות, כיצד יצליח הסופר לסיים את הסיפור הזה, שהוא כאוטי למדי. וטוב שנשארתי, כי לקראת סופו לא ניתן להניח את הספר מהיד כלל, והחוטים מתחברים, והסיפור הופך למרתק לגמרי.

על הכריכה כתוב "רומן פנטסטי ברוח גבריאל גרסיה מרקס המתרחש בבגדאד של ימינו"; ואין לי אלא להפציר בהוצאה כי יסירו את המשפט הזה מן הכריכה. אין צורך להתלות במרקס, ואין זה ספר ברוחו כלל. הספר ספר פנטזיה בזכות עצמו, וטוב בזכות עצמו.

מומלץ למדי.

פרנקנשטיין בבגדאד – אחמד סעדאווי. תרגום: ברוריה הורביץ. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 320 עמודים.

فرانكشتاين في بغداد  – أحمد سعداوي‎‎  (ואני מקווה שהתעתיק בוויקיפדיה נכון)

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי