על הבדיון והמציאות – ואיך נדע להבדיל ביניהם? (ולמה בכלל זה חשוב?)

11 תיירים אמריקנים נעלמו במיאנמר – היא בורמה – במהלך טיול מאורגן; פשוט נעלמו.

ה"סן פרנסיסקו כרוניקל" החל דיווחו כך:

 "מַנדאליי, 31 בדצמבר — בבר הנוצץ והממוזג של מלון "פגודת הזהב" מוצאים תיירים מפונקים מפלט מהלחות בעזרת קוקטיילים במחירים אמריקניים מופקעים. עם זאת איש אינו חוגג את תחילתה של השנה החדשה לנוכח הדיווחים על אחד־עשר אמריקנים, שהגיעו לסיור אמנות בבורמה ונעדרים כמעט שבוע בנסיבות "חשודות". אורחי המלון החרדים מחליפים ביניהם שמועות, החל בהברחת סמים וכלה בחטיפת הנעדרים ובהחזקתם כבני ערובה בידי ה"נאטים" — רוחות מזיקות על פי האמונה הבורמזית שמנוחתן הופרעה."

 על הסיפור הזה מפתחת אמי טאן את סיפורה, המושמע כולו מפיה של מארגנת הטיול, שהספיקה למות (להרצח?) קצת לפני שיצא לדרך, ועל כן מספרת אותו דרך "מדיום". מאחר שמתה, מלווה רוחה של המנוחה את הקבוצה לאורך כל הטיול, כולל יכולת לקרוא את מחשבותיהם של חברי הקבוצה והמלווים והמדריכים, ולהביאם בפנינו.

 והסיפור מרתק למדי – קבוצת אמריקנים עשירים למדי (שהרי לא כל אחד יכול להרשות לעצמו טיול שכזה) בני כל מיני צבעים וגילאים יוצאת לטיול חג המולד לסין ומשם לבורמה.

כדרכם של האמריקנים, כפי שטאן רואה זאת, הם מפגינים בכל מקום את "עליונותם" על פני החברות בהן הם מבקרים, אינם טורחים ללמוד ולהבין תרבויות אחרות, ובטוחים שה"אמת" שלהם היא האמת האחת ואין בלתה.

 אלא שהטיול שתוכנן בקפידה רבה על ידי המנוחה, מובל על-ידי חבר אחר בקבוצה שהבנתו פחותה משלה, קשריו עם לשכות התיירות המקומיות כמעט ואינם קיימים, ומשמתחיל דבר מה להשתבש, הרי הוא הולך ומתדרדר.

 טעות בהבנה יחד עם התנהגות שאינה נאותה בעיני הסינים, מביאה להקדמת הנסיעה לבורמה; בורמה הנשלטת בידי השלטון הרודני, המחייב אישורי כניסה מיוחדים, שאינו מאפשר ביקורת עליו… וגם שם – דברים אינם מתנהלים בדיוק כפי שהתכוונו.

 באחד הבקרים יוצאת הקבוצה, למעט אחד מחבריה לסיור בוקר, והם אמורים לחזור עד הערב. אלא שהם נעלמים, כאילו בלעה אותם האדמה, ואיש אינו יודע לאן ומה קרה להם.

 האיש שנותר מאחור מצליח בדרך לא דרך לעורר תשומת לב להעדרם של חבריו, ומכאן למאמצי חילוץ שברובם מיועדים להאדיר את שמם של השליטים, ופחות כדי למצוא את הנעדרים.

 לאורך כל הספר לא חוסכת טאן ביקורת מכולם – מן האמריקנים המפונקים והיהירים, מן הסינים, מן השליטים הבורמזים, מכוחה של התקשורת ובעיקר של הטלויזיה – לרומם ולהפיל, מכולם – חוץ מאשר מן האנשים הפשוטים, השבטים הנרדפים שבבורמה, העניים שבסין…

 אחד האמריקנים, ברגע של הארה, מתחיל להכיר ביוהרתם שאין לה תמיד בסיס ומנסה לשכנע את האחרים: "לא נורא יותר ממה שאנחנו עושים במדינות אחרות… להציל אנשים מהטוב של עצמם, לפלוש למדינות, לגרום סבר עקב נזקים משניים, כמו שאנו מכנים זאת. להרוג אותם כתוצאה מצערת של הנסיון לעזור… אתה יודע, כמו בוויטנאם, בוסניה."

ללא הועיל, כמובן, לא באותו שלב.

 רוחה של המנוחה ממשיכה ללוות את הנותר מאחור, ואת הנעדרים, ופורסת לפני הקורא עולם זר, רחוק ובלתי מוכר ברובו.

ההסתייגות היחידה שהיתה לי מן הספר היתה מסיומו – הצורך של טאן לסגור קצוות – בעוד שלא היה אכפת לי כלל לו היתה משאירה סוף "פתוח".

מומלץ למדי (ומומלץ מאד המוטו שבתחילת הספר).

 היה או לא היה – בדיון או מציאות – ומה זה בכלל חשוב?

וגם – שבחים רבים לעבודת התרגום המצוינת ביותר של יעל גרינפטר, שצלחה מכשולים בדמות אנגלית עילגת של סינים ובורמזים, והצליחה להעתיק לעברית את השיבושים, מבלי לפגוע בזרימת הדיבור / סיפור

 כן ירבו שכמותה

להציל דגים מטביעה – אמי טאן. תרגום: יעל גרינפטר. הוצאת  מחברות לספרות (412 עמודים)

(פורסם ב- 8.7.2008 בפורום הספרים של YNET)

(Saving Fish From Drowning – Amy Tan)