פעם אחת, אישה אחת – יואב שוטן-גושן

זוג כבר לא לגמרי צעיר, בתחילת אמצע החיים, ילדה אחת, נשואים כך וכך שנים. השגרה כבר עוטפת אותם ומכלה לא מעט חלקות שפעם היו טובות ומסעירות, והיום הן, אפעס, נסתרות או שנעלמו כליל. יש ביניהם אהבה, כמובן, אחרי הכל הם חולקים חוויות משותפות, בית, הרגלים משותפים, ילדה אחת, כמובן, ואת החיים בכלל. הם גם די רגילים אשה לאישה ואיש לרעותו. אבל, וזאת יודעים רוב הזוגות החיים יחד כמה וכמה שנים, מתישהו השגרה מתישה, הורגת ברכות.

עידו ונורית הם זוג כזה. מקצועות חופשיים, מתפרנסים יפה. הוא עורך דין מוצלח במשרד בו הוא עובד, היא רופאת שיניים. ילדה אחת, קטנה. בגן.

ושגרה, כמו שגרה, אפשר להפר בקלות, בעניין של רגע, בלי באמת להתכוון.

נורית שיצאה לכנס מקצועי בחו"ל וחזרה, מתייצבת כמה ימים לאחר שובה מול עידו ובוכה.

"לראות אדם בוכה עשוי להיות דבר מטריד מאוד, בפרט כשמדובר באישה שמחה ומלאת חיים כמו נורית. .." (עמ' 8)

הבכי הזה מאד מבלבל. לא ברור מה קרה, לא ברור מה היא רוצה, לא ברור כלום.

".. אולי היא רוצה להתגרש? לא. האופציה האחרונה לא התקבלה על הדעת. עידו ונורית באמת היו בתקופה טובה. לא שבכל בוקר הם התנשקו בלהט והסתערו זו על זה בחדווה זבובית, ולא שהם לא רבו מדי פעם, אבל בסך הכל הדברים היו בסדר. רק לפני שבועיים, למשל, הם צעדו אל המכונית שחנתה במעלה הרחוב, וניצלו את כל מאת המטרים של המדרכה כדי להחזיק ידיים.  …" (עמ' 10)

לאט, בין יפחה ליפחה מתברר כי נורית בגדה בעידו, פעם אחת, עם איש זר בבית המלון באותו כנס מקצועי. פעם אחת.

וזה המקום להכנס לדיונים פילוסופיים ביני לביני – מדוע מפגש מיני מוגדר כבגידה? אם, למשל, היתה נורית מבלה עת כל עיתותיה הפנויות עם אותו גבר זר ואלמוני, בשיחות נפש וגילויי מכמניה, מבלי שגוף יגע בגוף, במה התערטלות הנפש שונה בעוצמתה מן המגע המיני החד-פעמי, שיותר מכל דבר אחר, הריגוש שבו נבע מן החידוש, מכך שלא היה מן ההרגל.

ובכלל – יש לי חבר הטוען כי בגידה היא רק במולדת; כל השאר ראויים לכינויים אחרים.

ועוד – לא ברור למה בדיוק צריך להתוודות על אותה "בגידה"; כדי למרק את המצפון? הרי אותו וידוי מעמיס על הנבגד משא כבד לא פחות, בעוד ה"בוגד" מנקה ומטהר עצמו, שהרי אכן פגע במרקם הזוגי, אולם הווידוי ניקה ומירק את מצפונו, ועתה אין לו אלא לצפות לסליחה ומחילה, אולי תמורת איזו אינדולגנציה, או חמש פעמים אווה מריה, והכל יבוא על מקומו בשלום ויחזור למה שהיה פעם. ואולי כומר מוודה זה פתרון לא כל כך רע? (סתם הרהור).

לא! אחרי הווידוי, שום דבר לא יחזור להיות כשהיה. כי הרקמה השברירית של האמון בין השניים נקרעה, וצריך למצוא דרכים לתקן, אם אפשר, ומה שפעם נקרע ותוקן, לעולם לא ישוב להיות שלם לגמרי.

".. עידו לא דיבר. לא מתוך אכזריות, או לא רק מתוך אכזריות, אלא פשוט מכיוון שלא ידע מה לומר. המחשבות נכרכו בראשו אחת סביב השנייה כפקעת צפעונים מתלחששים, האחד מסנן 'נקמה!' השני 'תתגרש!' השלישי 'לוזר!' …" (עמ' 16)

בסופו של דבר, מתוך איזה דחף של רגע מוצע הפתרון – עידו ינאף "פעם אחת עם אישה אחת" ובכך ישתוו שני הצדדים, ויוכלו להשיב את חייהם למסלולם.

"עקרון הפיצוי הוא מיסודותיהם של דיני הנזיקין, ענף משפטי הנטוע בחברה האנושית עוד מימי קדם. מטרת הפיצוי כפולה: ראשית הוא מחזיר את המצב לקדמותו ומבטיח שהניזוק לא יישאר ללא כיסוי. שנית, חובת הפיצוי מייצרת הרתעה אצל מזיקים פוטנציאליים, ובכך מחייבת אותם לכלכל את צעדיהם. עבור עידו הפתרון נשמע ראוי מאין כמוהו. מובן מאליו. אשתו תיתן לא אישור, פיצוי במסגרת הפשרה, והכל יבוא על מקומו בשלום." (עמ' 38)

אלא שזה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. איך בדיוק מתחילים לחפש את המיועדת, זו שתהיה סטוץ ללילה, ותחזור ותעלם (ותאלם) אל מאחורי מסך השכחה. הרי כל מי שאי פעם נפלט או נפלטה מזוגיות מסודרת יודע ויודעת שהחזרה ל"שוק הבשר" מסובכת ובעייתית. איך מתחילים, איפה מחפשים, איך מכירים.

וכאן, כאמור, העניין מסובך הרבה יותר, משום שהמדובר באקט חד-פעמי במוצהר.

כמעט משעשע לעקוב אחר זרם התודעה של עידו, חנון למדי בחייו, שצריך פתאום לחזור כמעט לימי התיכון או הצבא, ולהזכר איך בדיוק עושים את זה – חיזור, היכרות; שלא לדבר על חרדת הביצוע והפחד מדחייה.

(זה כבר הספר השני, בתקופה האחרונה, שאני מתוודעת למתחולל בראשם של גברים צעירים בתחום הזה של היכרויות וחיזור; אף פעם לא עלה בדעתי שיש ביניהם כאלה חסרי ביטחון..).

 

הכתיבה של שוטן-גושן צינית למדי, סגנון שיש בו מן החידוש והעניין. לא פעם ולא פעמיים עלה חיוך למקרא הדברים.

כך למשל – ביקורת המסעדות בעמודים 185 – 187, הינה דוגמה מובהקת לכתיבתם הקטלנית של מבקרי המסעדות, ברצותם להשפיל עד עפר שפים ובעלי מסעדות, ואף לפגוע לא מעט פעמים בפרנסתם.

 

ספר מהפך דפים, כזה שהחיים עצמם די מפריעים לו. ספר שכיף גדול לקרוא.

 

ועוד משהו שמצאתי (ולא ידעתי, בחיי.) על מעמדן של האקסיות המיתולוגיות מן התיכון. כמעט "מדגדג" לי באצבעות לבדוק הכצעקתה:

".. מי שהיה מאוהב בבחורה בתיכון, מאוהב בה לכל חייו. היא תישאר אצלו בראש לעד, גם אם יעקרו ממנו את המוח. הנערות האיומות האלה הן בנות אלמוות. לנצח הן יישארו יפות, צעירות ובלתי מושגות. הן תמיד יחרבו את חייהן של כל אותן נשים אומללות, שכל חטאן בהיותן כאן ועכשיו, ארציות ומושגות, שלא לדבר על נשים נשואות עטופות בניילון הנצמד של השגרה וגידול הילדים, …" (עמ' 214)

 

וכמה דברים לסיום: אל הספר הזה נגשתי בדחילו ורחימו; לא מפני שחששתי מפני כובדו, או מפני הנושא, אלא משום שתהיתי מה יהיה אם לא אוהב את הקריאה בו?

שהרי את ספריה של איילת גונדר-גושן, אשתו של הסופר, קראתי ומאד אהבתי. מאד! ומה יהיה אם לא אוהב את הספר הזה שכתב אישה? מה יעלה בגורל היחסים הטובים והזהירים שנרקמו בין סופרת לבין מבקרת הספרים, אם זו האחרונה לא תאהב את הספר של האיש שהסופרת האהובה אוהבת?

למזלי, ובזכות כתיבתו של שוטן-גושן, נחסכה ממני ההתלבטות הזו.

 

כדאי לקרוא.

 

פעם אחת, אישה אחת – יואב שוטן-גושן. הוצאת: זמורה ביתן. 240 עמודים

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל!)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *