בלילה נלך סחור-סחור – דניאל אלרקון

הקיבוץ שגדלתי בו היה נידח למדי; כבישים צרים דו-סטריים הובילו אליו. לעתים, בימי גשמים נסחפו הגשרים שמעל היובלים שזרמו בשדות הקיבוצים השכנים, והכבישים קרסו, או הוצפו. ובכל אופן, הדרכים נחסמו לזמן מה, עד שיכולנו לשוב ולנסוע בהם. אפילו לבית הספר.

בקיבוץ שגדלתי בו, בשנות הקמתו על ידי אנשים ונשים צעירים וצעירות, היה להם, לאנשים האלה, ועד הורים, שפנה ופעל, דפק על דלתות וכתב מכתבים. וכך קרה שבגלל המרחק מן הדרכים הראשיות (נידחות אף הן, במידה מסוימת) הצליחו ההורים של המתיישבים הצעירים לדאוג לכך כי יכנס אוטובוס עד לתוך הקיבוץ. פעם ביום, בבוקר, יקח את המבקשים לנסוע לעיר הגדולה, ופעם אחרי הצהריים, יביא את החוזרים לביתם.

כך במשך שנים, ועד עצם היום הזה; שני אוטובוסים ביום. אחד בבוקר, אחד אחרי הצהריים.

כך גם בעיירה ט… אליה הגיע התאטרון הנודד דיסיֶמבְּרֶה, עם המחזה "הנשיא האידיוט". בעיירה ט…, בה התרחשו כל האירועים שהם עילתו של הספר הזה, בעיירה הזו הגיע אוטובוס אחד מדי יום או יומיים (על פי לוח הזמנים  ותלוי בעבירוּת הדרכים). היה מגיע, מביא את המעטים המבקרים או השבים לביתם, ממתין מעט ואוסף את הנוסעים אל העיר.

העיירה ט.. היא היא המקור ובה קרו כל הדברים שהובילו לספר הזה; עיירה נידחת, שמי שיכול עוזב אותה אל העיר, וחוזרים אליה רק לעת זקנה, לחיות את השנים האחרונות במקום מוכר, עם פרצופים מפעם, אלה שלא נסתייע בידם לעבור משם. אנשים שמעולם לא יצאו ממנה, היא כל עולמם.

והקוראים והקוראות יפגשו בה רק במחצית הספר לערך.

ועד אז יצאו הקוראים והקוראות במסע ברחבי הפרובינציות של פרו, מסע שככל שהוא מתקדם ומתארך, מלווה את הקורא/ת תחושה כבדה של אסון העומד להתרחש, או כבר התרחש, ועתה מספר המספר את הקורות שהובילו לאותו אסון. מין מועקה נמשכת והולכת.

ומההתחלה: נלסון, גיבור הספר, שאביו מת לא מכבר, אחיו היגר לארצות הברית, והוא נשאר להיות עם אמו, ויתר על חלומותיו להגר אף הוא. גרים בעיר הבירה.

פרו של אחרי המהומות, אחרי שאנשים שאיימו על השלטון הושלכו לכלא באמתלה זו או אחרת, בהגדרה שהם טרוריסטים, או מסיתים (כי מתחו ביקורת על השלטון), פרו של אחרי, ועדיין לא ניתן להשתחרר מן האימה והחרדה שהפכו חלק בלתי נפרד מדור שלם.

".. בני דורה לא היו זקוקים לעזרה רבה כדי לדמיין תרחישים נוראיים שיסבירו מצבים רגילים מכל בחינה אחרת. זו היתה מיומנות שהם שכללו לאורך חיים שלמים: בקריאת עיתונים, בתפקידם כצופים בעל כורחם במלחמה מטומטמת; בצפייה בהתמוטטות המטבע, בייצובו ובהתמוטטותו החוזרת; במראה בני גילם הנכנעים להתקפי לב ולסרטן ולדיכאון עקב הלחץ. פלא בכלל שעוד יש להם שיניים, או שֵער. או רגליים לעמוד עליהן. חשכה אפפה את דמיונה של מוניקה, והיא הצליחה לחשוב רק על מילה אחת: צרות." (עמ' 310)

אבל נלסון הוא בן דור אחר, חדש. סקרן לדעת. תלמיד בקונסרבטוריון, שחקן לעתיד. נושא עיניו ללהקת תאטרון של פעם – דיסימברה (דצמבר), עד שהוא פוגש את מי שעמד בראש האנסמבל ההוא, הנרי נוּניֶס, ויחד עם מי שפעם היה חברו הטוב, המכונה פטלרגה, הוחלט כי יקימו מחדש את דיסימברה ויעלו מחדש את המחזה המיתי מאז – הנשיא האידיוט (זה שבעטיו נעצר הנרי, השחקן הראשי והמחזאי, בעוון הסתה, ונמק בכלא תקופה מסוימת).

להעלות את המחזה ולצאת עמו לפרובינציות. שלושה שחקנים, תלבושות ותפאורה מינמלית הנישאים במספר תיקים. נוסעים באוטובוסים אל הערים והכפרים, בכל מקום שאליו יגיעו, יתמקמו ויעלו את ההצגה, בין אם לפני עשרים איש, או יותר. בין אם באולם, או בשדה.

ילונו באכסניות, או בבתים, יאכלו בפונדקים.

בלי תוכנית מסע.

נוסעים.

וכך הגיעו לסן חסינטו, ומשם לעיירה ט…. בעצם לא התכוונו להגיע אליה. עיירה נידחת לגמרי, שכאמור תושביה הם אלה שלא הצליחו לצאת ממנה, או כאלה ששבו אליה בזקנתם. דור שלם נעדר ממנה.

פעם, כשהנרי נוניס היה בכלא, בעוון הסתה, חלק תא עם בחור אחד מן העיירה ט…. ומשום כך החליטו לבקר גם שם. אלא שהביקור הזה, הצגה בפני הקהל המקומי יחד עם ביקור אצל משפחתו של הבחור מן הכלא, יוצרים, כמו אפקט הפרפר, שורה של ארועים המסתבכים והולכים.
המסע נקטע שם, בעיירה ט… . האנסמבל חזר לעיר הבירה. ההצגה לא הועלתה יותר. האירועים שתחילתם בעיירה ט… נמשכו אל תוך עיר הבירה. החרדה שניטעה בסיפור התבררה כמוצדקת (אם כי בדרך אחרת מן המצופה), החיים קבלו תפנית.

 

הספר הזה, בתחילתו הוגיע אותי מעט; לקח איזה זמן להבין מה קורה, מי המספר, מה מקומן של הדמויות. כמעט הנחתי בצד. וטוב שלא עשיתי כך, כי מנקודה מסוימת אי אפשר יותר להניח את הספר מהיד (אלא אם החיים עצמם מפריעים), והקורא/ת ממהר/ת לחזור אליו בכל מקום ובכל זמן.

 

כתוב נפלא, ומתורגם להפליא.

מומלץ.

 

ועוד כמה דברים שמצאתי בו, מעוררי מחשבה:

"… אתה מגיע לגיל שבו הביטוי הזה ("החבר הכי טוב") כבר לא בדיוק מה שהיה פעם. אין איזה תפקיד של החבר הכי טוב שמחכה שמישהו ימלא אותו. יש לך חיים מאחוריך, סדרה של אכזבות, ואולי מחכים לך כמה דברים פה ושם שיכולים לגרום לך הנאה. .." (עמ' 226)

"…כשגבר ניצב מול גאוותו, הוא חסר אונים." (עמ' 287)

 

בלילה נלך סחור-סחור – דניאל אלרקון. תרגום: יואב כ"ץ. הוצאת עם עובד. 376 עמודים

At Night We Walk in Circles – Daniel Alarcon

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *