למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? – ג'נט וינטרסון

ג'נט וינטרסון נולדה לאשה צעירה, צעירה מאד, לא נשואה ככל הנראה, ונמסרה לאימוץ לזוג הורים פנטקוסטלים די אדוקים. כאלה שהאמונה הדתית שלהם מלאת איסורים, וחטאים, והכאה עליהם, ותפילות, טקסים, ובעיקר מחסור; מחסור הנובע מכל אותם איסורים. למשל, איסור על קריאה ב(הרבה מאד) ספרים מסויימים.

לימים הפכה לסופרת ופרסמה, בין השאר, ספר סמי-אוטוביוגרפי "תפוזים הם לא הפרי היחיד", שאף עוּבד לסדרת טלוויזיה, ולאחר מות אמה המאמצת פנתה לכתוב ספר אוטוביוגרפי (בחלקו; היא מדלגת על תקופה של כמה וכמה שנים), הנכתב כאשר אין היא יודעת כיצד יסתיים. (דהיינו, אין לה מיתווה ברור).

הסיפור – סיפורה של ילדה מאומצת, של כאב, של מחסור בסיסי במשהו שלא ברור מהו, של רצון תמידי ונואש באהבה:

".. ילדים מאומצים ממציאים את עצמם בלית ברירה; בראשית חיינו יש היעדר, לא כלום, סימן שאלה. חלק חיוני מהסיפור שלנו נמחק, ובאלימות, כמו פצצה ברחם." (עמ' 12)

אין זה סיפור מתקתק וורוד על משפחה מאמצת אוהבת המחבקת בחום, אולי אף מעבר לרגיל, כי צריך לפצות את הילדה על ה"חור" הזה שבתוכה. להיפך. משפחת וינטרסון היא משפחה קרה ומנוכרת. האם (שהסופרת מכנה אותה לכל אורכו של הספר – גברת וינטרסון) מתיחסת אל בתה כאל פרי חטא, כאל "טעות בעריסה", כזו שכמעט בטוח שתחטא מתישהו, שכל מחשבה שלה עלולה להפוך למחשבה הנושאת עמה חטא כזה או אחר, כזו שיש להענישה בכל מיני דרכים וצורות, כמו – נעילה מחוץ לבית ללילה שלם (בצפון אנגליה זה יכול להיות די קר, לישון על סף הבית, או במחסן הפחמים), לא לתת לה מפתח לבית, כדי שלא תעולל דברים איומים ונוראים אם תשהה לבד בבית (ואם חזרת מבית הספר, ואין אף אחד בבית, חכי. מתישהו מישהו יבוא להכניסך.)

חטאים על חטאים על חטאים, אמיתיים או מדומיינים, אפשריים או בלתי אפשריים

"החינוך המיני היחיד שקיבלתי אי פעם מאמי היה הציווי: "אף פעם אל תתני לבן לגעת בך שם למטה". לא היה לי מושג על מה היא מדברת. חשבתי שהכוונה לברכיים שלי." (עמ' 97)

והחטא הנורא מכל – הילדה מגלה, בגיל צעיר למדי, נטיות לאהבת בנות מינה. החטא הזה, לאחר שהעונשים הרגילים לא עובדים, גם לא טקס גירוש השדים, מוביל בסופו של דבר לגירושה של הנערה מן הבית. בגיל שש-עשרה.

נסו לדמיין לעצמכן. עיירה קטנה ודי נידחת, את תלמידה בבית הספר, ואין לך בית לחיות בו. אין לך מטבח שאת יכולה לאכול בו, אפילו ארוחות קרות, אין לך מקום לכבס את בגדיך, או להתרחץ. יש לך רק איזו מכונית ישנה שאיזה חבר השאיל לך, ואפילו אין לך רשיון נהיגה.

עניין אחר, חטא אחר (במידה מסויימת) הוא אהבת הספרים. אהבה דומה לזו נתקלתי פעם אצל לאה איני ב"ורד הלבנון" וב"בת המקום". בביתה של משפחת איני לא היו ספרים כלל, והרעב לספרים, הצורך הנואש לקרוא, היו חלק מאישיותה של איני, חלק מהותי מהאשה שנהייתה. בבית משפחת וינטרסון אין ספרים בבית, למעט כמה שמותר, אבל גב' וינטרסון, חובבת הקריאה, שולחת את בתה, מדי פעם לספריה כדי לשאול עבורה ספרים.

לספריה. מקום שהוא מקדש מעט לנערה המגלה אותה. מקום שבו תגשים מאוויים רבים, ותמצא מזור לחלק ממכאוביה.

"ספרות ושירה הן תרופות, רפואות. הדבר שהן מרפאות הוא הקרע שהמציאות קורעת בדמיון." (עמ' 44)

כל מי שזוכרת את כניסתה הראשונה לספריה, ספריה אמיתית, לא כזאת כמו ספריית הילדים בקיבוץ, עם כמה מדפים וכמה ספרי ילדים, הספריה הראשונה שפגשתי, אלא כזו העמוסה ארונות מדפים, מן הרצפה עד לגובה התקרה כמעט, כשכל ספר מסומן באיזו מדבקה, ואת לא יודעת מהיכן להתחיל, מה לבחור, איך לדעת מה כדאי?

ג'נט וינטרסון בחרה בקריאה על פי הסדר; הספרים בספריה מסודרים על פי סדר הא-ב של שמות הסופרים וכך קראה. אחר-כך הרחיבה גם לשירה, וגם לנושאים שאינם fiction. ועדיין על-פי סדר הא-ב.

כשעוד גרה בבית, היתה קונה לעצמה ספרים, בשכר עבודתה במקומות שונים, ספרים משומשים, כאלה שאין להחזיק בבית, והיתה מחביאה אותם מתחת למזרן המטה. עד שהמטה גבהה מעט, עד שאמה גילתה את הספרים האסורים, המסוכנים לנפש.

"כן, סיפורים הם מסוכנים, … ספר הוא מרבד קסמים שלוקח אותך למחוזות אחרים. ספר הוא דלת. פותחים אותה. עוברים בה. האם גם חוזרים?" (עמ' 41)

אולי הרעב הזה לספרים, הכח שיש במלה הכתובה, הוא שהביא את ג'נט וינטרסון להיות סופרת. הצורך לברוא סיפורים, כאשר נאסר עליה לקרוא, ההבנה מהי מקומם של הספרים בחייה, ובחייהם של אחרים.

הכח שיש בכתיבה לגלות ולהסתיר.

"האמת היא דבר מורכב מאד לכל אדם. כשמדובר בסופרים, מה שמושמט מן הסיפור משמעותי לא פחות ממה שנכנס אליו. מה נמצא מחוץ לשולי הטקסט? צלמים ממסגרים את התמונה; סופרים ממסגרים את עולמם." (עמ' 15)

ומה היה קורה אילו? מה היה קורה לו גדלה עם אמה הביולוגית "האמיתית"? במה היו חייה שונים? אולי אם לא היה בה המחסור הזה, הכאב הזה, אולי לא היתה הופכת לסופרת וכותבת, פמיניסטית, לסבית?  האם היתה מגיעה לאוניברסיטה, לחיים שהגיעה אליהם? אלא שאין "מה היה קורה אילו.." בהסטוריה. ישנה רק התפתחות הדברים כפי שהתפתחו, השביל שנבחר ללכת בו, או השביל שבחרו בשבילך.

 

הספר הזה נכתב מתוך זרם התודעה של הסופרת, כדי לתאר את חייה, עם "קפיצות" בזמן לסיפורים אחרים, בזמנים אחרים, לאנקדוטות שונות, להרהורים שונים פילוסופיים, אקזיסטנצליים, פסיכולוגיים, ובחזרה לסיפור המסגרת.

ואין ב"קפיצות" הללו כדי לפגום או לפגוע בשטף הסיפור, אלא רק להוסיף לו עוד ועוד רבדים.

למרות שנכתב, כאשר מחצית חייה אולי עוד לפניה, ואולי יקרו לה עוד מקרים, או התפתחויות שאין היא יודעת עליהם, הרי בנקודה זו בזמן, בגיל חמישים ומשהו, ישבה לכתוב את סיפור חייה, או חלק ממנו.

והסיפור יפה ומרתק, וכדאי מאד לקראו.

ועוד כמה אמירות שמצאתי בו:

"אני לא חובבת מרכולים ואני שונאת לקנות בהם, גם כשאני צריכה דברים שאין להשיג במקומות אחרים,כמו מזון לחתולים או שקיות אשפה. במידה רבה אני סולדת מהם בגלל אובדן החיוניות. האדישות הקהה של הקיום כיום היא לא רק משרות משעממות וטלוויזיה משעממת; היא גם אובדן חיי הרחוב התוססים; הרכילות, הפגישות, היום הרעשני המבולגן המתגעש שהיה בו מקום לכולם, עם כסף או בלעדיו. ואם לא היה לך כסף לחמם את הבית יכולת להכנס לשוק המקורה. במוקדם או במאוחר מישהו היה מזמין אותך לספר תה. ככה זה היה. " (עמ' 83 – 84)

"'עצתי לך היא זאת: כשאת צעירה ואת קוראת משהו שמאוד לא מוצא חן בעינייך, הניחי לו וקראי אותו שוב כעבור שלוש שנים. ואם עדיין לא ימצא חן בעינייך, חכי עוד שלוש שנים וקראי אותו שוב. וכשכבר לא תהיי צעירה – כשתהיי בת חמישים, כמוני – קראי שוב את מה שממש לא אהבת.' " (עמ' 118)

כדאי מאד לקרוא.

 

והערה למתרגמת: Corn Laws אינם "חוקי התירס" (עמ' 19), אלא "חוקי הדגן"; ובכלל – היה נחמד לוּ נוספו באורים למושגים כגון זה. (אבל פרט לכך, התרגום מצוין).

 

למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? – ג'נט וינטרסון. תרגום: מיכל אלפון. הוצאת חרגול, מודן. 207 עמודים

Why be Happy When You Could be Normal? – Jeanette Winterson

 

 לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *