הדרך הצרה אל הצפון העמוק – ריצ'רד פלנגן

"בסופו של דבר נותרו רק החום וענני הגשם, והחרקים והציפורים והחיות והצמחים שלא ידעו דבר ושלא אכפת היה להם מדבר. בני האדם הם רק דבר אחד מבין דברים רבים, וכל אותם דברים שואפים לחיות, וצורת החיים הנעלה ביותר היא החירות: של אדם להיות אדם, של ענן להיות ענן, של במבוק להיות במבוק.

עשרות שנים יעברו. כמה קטעים קצרים של המסילה יבוראו על ידי מי שסבורים שהזיכרון הוא חשוב, ויהפכו בבוא הזמן לרגליים ללא גוף, רגליים מוזרות שהושבו לחיים – אתרי תיירות, אתרים קדושים, אתרים לאומיים.

כיוון שהקו הזה, כמו כל הקווים נקטע, הכול היה לחינם, ודבר לא נותר ממנו. אנשים המשיכו לחפש משמעות ותקווה אבל דברי הימים הם בסך הכול סיפור טובעני של תוהו ובוהו.

ואת כל ההרס העצום הזה, האינסופי והקבור עמוק, כיסה הג'ונגל הנמתח באדישות אל האופק. רק עשב גבוה נותר מחלומות על אימפריה ומאנשים מתים." (עמ' 264 – 265)

מסילת הרכבת תאילנד-בורמה הייתה מסילת רכבת שנבנתה בארצות אלו במהלך הכיבוש שלהן בידי יפן במלחמת העולם השנייה. המסילה, בת 415 קילומטרים, קישרה בין הערים בנגקוק שבתאילנד ורנגון שבבורמה ושימשה את הצבא היפני לשם העברת אספקה לכוחותיו שבבורמה אשר התעתדו לפלוש משם להודו.

המסילה נבנתה בעבודת כפייה על ידי כ- 270 אלף עובדים אסיאתיים וכ- 60 אלף שבויים מצבאות בעלות הברית. העובדים הועבדו על ידי היפנים בתנאים קשים ביותר וכתוצאה מהם מתו לפחות 100 אלף מהם – לפחות 90 אלף עובדים מקומיים וכ- 10,000 עד 16 אלף שבויים.

(מתוך הערך: מסילת הרכבת תאילנד-בורמה בויקיפידיה)

דוריגו אוונס, רופא אוסטרלי שנפל בשבי היפני בזמן מלחמת העולם השניה, ונשלח למחנה השבויים שעסקו בהקמת מסילת הרכבת תאילנד-בורמה. וכל חייו לפני המלחמה, ובעיקר השהות במחנה השבויים, הפכו למין חלום רחוק ודהוי, שאולי לא היה ואולי כן, ובכל אופן אין להם כל משמעות, כשכל מה שצריך הוא לעבור עוד יום ברעב, מוקף במחלות, בגשמים שאינם פוסקים במשך ימים, בריחות, בלכלוך וזוהמה. וחייו אחרי המלחמה, ובעיקר השהות במחנה השבויים, היו מלוּוים תמיד במראות וקולות משם, חיים חצויים בין ההווה והעבר המרדף בביעותי הלילה וביקיצה.

דוריגו אוונס, הוא גיבור הספר הזה, וחייו, לפני המלחמה, בזמן המלחמה ולאחריה, חוויותיו, מחשבותיו, אהבותיו, הישגיו וההחמצות שבחייו, הם התמה העיקרית בספר הזה.

יחד עמו מלווה הספר את חבריו לנשק, אלה שהיו עמו במחנה השבויים ובדרך אליו, אלה שסייעו לו לטפל בחולים ובפצועים שבמחנה, טיפול בתנאים כמעט בלתי אפשריים, ובכל זאת. ביניהם חייל שתיעד את החיים במחנה השבויים בציורים; החייל לא שרד, מחברת הציורים נותרה.

ופעם, שנים אחרי המלחמה, נכרכו הציורים הללו בספר, וזו ההקדמה לספר שכתב דוריגו אוונס

"ואחר כך, איש לא יזכור את זה באמת. כמו כל הפשעים החמורים ביותר, הוא ייעלם כלא היה. הסבל, המיתות, הצער, חוסר התכלית הפתטי והמביש שבסבל העצום שנגרם לרבים כל כך. ואולי זה קיים רק בין הדפים האלה ובין דפיהם של עוד כמה ספרים מעטים. את הזוועה אפשר להכיל בספר, להעניק לה צורה ומשמעות. אבל בחיים עצמם אין לזוועה צורה כפי שאין לה משמעות. הזוועה פשוט קיימת, וכשהיא מושלת בכיפה נדמה כאילו אין ביקום דבר מלבדה." (עמ' 28)

אנשים המתגייסים לצבא, למלחמה, לעתים מלחמה שאינה נוגעת להם כלל ועיקר, הופכים חיילים, נשלחים למקומות מרוחקים, נלחמים, נפצעים, חלקם נהרגים, חלקם נופלים בשבי, וחוזרים או לא.

אבל מה קורה ביומיום של החיים האלה, שנים שנקרע אדם מנתיב חייו, ומוסט לנתיב אחר לגמרי, כזה שבו החיים פירושם הישרדות יומיומית, כשאדם אינו אדון לזמנו ולבריאותו, לשעות השינה והיקיצה. ואיך שומרים על שפיות מסוימת, שתאפשר פעם, כשכל זה ייגמר, לחזור לחיים הרגילים.

יש ביניהם מי שמנסה לשחזר את פניה של אשתו. הצייר שבחבורה צייר פעם את דיוקנה על-פי תאוריו, וזה מה שהוא מצליח לזכור עכשיו, בין יום עבודה אחד למשנהו.

אחר משנן את מיין-קאמפף, כי זה הספר היחיד שמצא פעם באיזה מקום, וטמן בתרמילו, ומאז הוא מוציא וקורא, בכל עת שניתן לו, ומשנן פסוק אחר פסוק.

דוריגו אוונס, חובב שירה, ומצטט לעצמו, מדי פעם שורות שהוא זוכר בעל-פה. לפני ואחרי המלחמה, תמיד היו עמו ספרים

"… ספר טוב, כך אמר, מעורר בך חשק לקרוא אותו מחדש. ספר מעולה מאלץ אותך לקרוא את נפשך מחדש." (עמ' 32)

גם בין היפנים, שוביהם, יש מי שהשירה מהווה עבורם מורה דרך ופנס מאיר. השירה יחד עם הרוח היפנית ורצון הקיסר הם המתווים את הדרך ומספקים את הצידוק לכל עוולה ופשע, לכל משימה המוטלת על השבויים, גם כאלה הנמצאות הרבה מעבר לכוחותיהם ההולכים וכלים.

"… מה זה שבוי מלחמה בכלל? פחות מאדם, חומר המשמש לבניית מסילת הברזל, כמו האדנים מעץ הטיק, פסי הברזל והמסמרות. …" (עמ' 106)

"למעשה, חשב לעצמו נאקאמורה, עכשיו הרוח היפנית היא עצמה מסילת הברזל, ומסילת הברזל היא הרוח היפנית, הדרך הצרה שלנו את הצפון העמוק, זאת שבעזרתה נפיץ את יופיו וחוכמתו של באשו בעולם הגדול." (עמ' 117)

המלחמה תמה, ומי שנשאר בחיים שב למקום שממנו בא, ומשהו ממנו נשאר מאחור. גם הכוחות הגדולים יותר, המדינות שנלחמו בשם אידיאלים אלה או אחרים, בשם כוחות אלה או אחרים, הניחו מתישהו את המלחמה מאחוריהם, פשעי מלחמה נדונו עד זמן מסוים, ואחר כך חדלו לשפוט. ומי שנפגע נפגע, ומי שנותר נותר.

והחזרה לחיים היתה, אם היתה, אטית או מהירה, קלה או לא, אבל תמיד תמיד מלוּוה במה שהיה שם. מה שהיום מגדירים כפוסט טראומה, או דחק. כי איך אפשר להניח את הכל מאחור כאילו לא היה?

 

אחד מן הספרים שחובה לקראם. כדי לדעת. כדי לזכור. כדי לא לשכוח את מה שהמלחמה עושה לאנשים, לעמים, לכולנו.

 

מן הספרים האלה, שאחרי קריאתם משתנה במשהו היחס לבני אומות אחרות, אצלי לפחות.

 

מומלץ עד מאד.

 

 

הדרך הצרה אל הצפון העמוק – ריצ'רד פלנגן. תרגום (משובח ומושקע): מרב זקס-פורטל. הוצאת: מטר. 384 עמודים

The Narrow Road to the Deep North – Richard Flanagan

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אך לא לקינדל)

 

Sick and Dying: Cholera Lines – Thai-Burma Railway, 1943 (Art.IWM ART 15747 103) image: A camp on the Thai-Burma Railway. A group of five emaciated men stand around bamboo stretchers lying on the ground, each containing the corpse of a cholera victim tightly wrapped and bound in a cloth. On the right a sick man sits up on a bed, another man seated behind him, under the awning of a tent. To the right of this a severely malnourished man stands, facing right, dressed in a ragged … Copyright: © IWM. Original Source: http://www.iwm.org.uk/collections/item/object/24374

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *