"ספר זה חב את קיומו למוזיקה.." כך פותח שמעון אדף את ה"תודות" שבאחריתו של הספר "פנים צרובי חמה", ספר שאלמלא המלצתה של המוכרת בסטימצקי שבשינקין, כנראה שלא הייתי מגיעה אליו – ועל כך תודתי נתונה לה.

המוסיקה שליוותה את אדף בכתיבת הספר מפורטת ברשימה באחד הפרקים שבה – "הפודקאסט של אופיר" ולבושתי עלי להודות כי איני מכירה (לפחות על פי השם) אף לא שיר אחד מן הרשימה. אולי יהא עלי, יום אחד, לקרוא את הספר שוב, בליווי המוסיקה המדוברת.

 בשפה עשירה ונפלאה פורס אדף את סיפורה של אוֹרי אלחייני, בין חייה בעיירת הפיתוח נתיבות, הרחוקה כל כך וקרובה בו זמנית לכל המוכר לי (למרות המרחק הגיאוגרפי הקטן דווקא, בין עיירתה לקיבוצי), לבין חייה כבוגרת בתל-אביב.

 אורי מגלה, בגיל 12 לערך את חדוות הקריאה (כבר סיבה מצוינת לחבב אותה): "בחופשת הפסח, שבועיים לאחר מסיבת בת-המצווה, נולדה באורי תאוות הקריאה, ותאוות הכתיבה לא פיגרה אחריה, כזוג תאומות הפורצות מן הרחם וידה של אחת אחוזה בעקב אחותה, בצווארה."

בחיפושיה אחר ספר שהוכרחה לקרוא, יחד עם כל תלמידי הכיתה, ומשום כך לא אוותה לקחתו כלל, כי: "אורי לא אהבה לקרוא, הספרים שהלעיטו אותה בהם המורות בבית הספר היסודי הולידו בה סלידה" גילתה במקרה בספריה ספר שהציור על כריכתו משך את עיניה, ומשפתחה אותו, משך המשפט הראשון את עיניה ואת ליבה, כאילו נכתב עליה: "מאז ומעולם הרגישה אריאלה שחסר לה משהו, דבר-מה שלא ידעה לקרוא לו בשם."

את המשפט הזה, ומשפטים אחרים בספרים אחרים שקראה, כתבה לה במחברת מיוחדת; מין אוסף של משפטים שניגנו על מיתר כלשהו בליבה, ולא תמיד ידעה מהו.

 אורי אינה מן הילדים "המקובלים" בכתה, והדינמיקה שבין קבוצות הילדים מכאיבה לעיתים, בהזכירה הווי דומה בבתי ספר אחרים, בקבוצות ילדים אחרות. כה אכזרית לעתים הפגיעה, עד כי יש הניתקים מן הקבוצה לתמיד; כך אורי בוחרת בשלב מסוים לעזוב את העיירה ולא לשוב אליה עוד.

 הספרים מלווים את אורי גם בבגרותה; לא עוד קוראת בלבד, אלא סופרת מצליחה למדי לבני הנעורים.

 הספרים אפילו מלווים אותה במלחמתה במקקים (ואחראים בדרך מסויימת לבחירתה בבני זוגה):

 "כשאבנר הציע לה לעבור לגור אתו היה קיץ. מכת מקקים פקדה את תל אביב. ערב-ערב נאלצה ללמוד להתמודד עם חרדתה מפני פרוקי הרגליים… בתחילה, כשהיתה נושאת את עיניה ומבחינה באחד השרצים החומים… היתה קופאת בגועל.  אחר כך התגברה, קנתה קוטל חרקים והשתמשה בו בחופשיות. כמעט הנאה היתה כרוכה בהתבוננות בשרצים בשעה שהתרוצצו טרופים עד שכשלו… באישון לילה אחד התעוררה והיתה צריכה לשרותים. היא הדליקה את האור בדירה, וראתה… מקק אץ-רץ ונעמד בפתח השרותים, עומד בדרכה… היא נסוגה לעבר הכיור, שתחתיו שמרה את קוטל החרקים… רק כשידה אחזה במיכל … הבינה… שהוא ריק.

היא עמדה כמה שניות מול הזד, שנותר במקומו… הפתרון היה פשוט: צריך חפץ כבד, והיחיד שבהישג ידה הוא ספר. יד שמאל נשלחה אל הכוננית, מבט חטוף ושני כרכים של ספר חבוקים בגומייה, הורמו. יד ימינה גיששה על משטח הכיור, מצאה שקית פלסטיק. היא עטפה את שני הכרכים… ופסעה לעבר האויב, שעוד ניצב במקומו. ואז, מגובה של מטר וחצי הנחיתה את החבילה הקטלנית.

… לאחר מכן, בחנה את שני הכרכים שבחרה: הם היו שני כרכי "מסע אל קצה הלילה" של סלין. "הנה מסע שכבר לא תעשה", מלמלה את המקק המרופד בנייר כשהשליכה אותו לאסלה…

זה היה הצעד הראשון בסדרה משוכללת של מסעות לציד מקקים…"

 ועדיין חסר לה דבר מה, כזה שאינה יכולה לקרוא לו בשם. היא נישאת לאיש ויולדת לו ילדה, ועדיין חסרה דבר מה.

קול מן העבר מעיר בה משהו, מחזיר אותה אט-אט למקומות ששכחה, שבקשה לשכוח, ובזכרון יש משהו שאולי אבד לה, ואולי היא צריכה אותו שוב.

 סיומו של הספר מגלה כשרונו של אדף גם כ"פנטזיונר" – מספר סיפורי פנטזיה. הספר ש"האהיב" על אורי את הקריאה, ושאת סיומו מביא אדף בסוף ספרו, הזכיר לי במידת מה את סיפורה של נורית זרחי "חריץ לאינפנדום" (בתוך: "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות") וגם את ארץ "פנטזיה" בתוך: "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה.

אולי עתה יפנה אדף לכתוב את כל סדרת "אריאלה".

 והנאה אחרונה שהיתה לי מן הספר; ארוחת הבוקר של שבת הוכנה לאחר שנתקלתי בהוראות המפורטות שבספר לוריאציה על שקשוקה. פתפותי ביצים, כך זה נקרא: "ראשית היתה מטגנת שיני שום כתושות ובצל קצוץ. אחר מוסיפה עליהם עגבניות פרוסות וקוביות פלפלים אדומים ופטרוזיליה חתוכה דק ומעט מים ופפריקה ומלח ופלפל לבן, שהיה קרוי בפיה "לֶבּזַר", מביאה לרתיחה ומבשלת על אש קטנה עד שניתכו כל היסודות הללו לרביכה אחת אדומה ומבעבעת. אז היתה טורפת כמה ביצים בקערית ומוסיפה לסיר אגב בחישה, ובלילת הביצים היתה מתפזרת ברוטב הסמיך ומתכדרת בפתותים-פתותים נימוחים. "

פנים צרובי חמה – שמעון אדף. הוצאת  עם עובד (479 עמודים)

(פורסם ב- 14.7.2008 בפורום הספרים של YNET)