A Little Life – Hanya Yanagihara

הספרים הכי חזקים הם אלה שחודרים הכי עמוק ונחים בקרקעית נשמך. אלה שפתאום את מוצאת בהם משפט שהוא בדיוק את.

ואין לאן לברוח מהמשפטים האלה. גם אם לא תרצי להודות בפני עצמך, המשפט הזה הוא האמת שלך. ללא כל קשר לסיפור שאת קוראת, לחיים של הגיבור, שאין שום קשר בין חייו לחייך, אבל משהו שהוא אומר, משהו שקורה לו, משהו שהוא חושב, גם את חושבת.

And yet he was always prepared: It will end this month, he would tell himself. And then, at the end of the month: Next month. He won’t want to talk to me next month. He tried to keep himself in a constant state of readiness; he tried to prepare himself for disappointment, even as he yearned to be proven wrong.” (Page 131)

ארבעה נערים נפגשים בקולג'. לכאורה סיפור כל-אמריקאי כמעט נדוש, סיפור התבגרות די מוכר, את כולם כבר פגשנו, או כמעט את כולם, בסיפורים אחרים ובסרטים. ארבעה נערים נפגשים בקולג', כל אחד מהם בא מרקע אחר, מבית אחר, וזוהי תחילתה של ידידות נפלאה.

ובמקרה הזה, אכן ידידות נפלאה.

ארבעה חברים – מלקולם, בנם של אם לבנה ואב שחור, משפחה עשירה למדי. מלקולם יהיה יום אחד אדריכל מצליח. ג'יי בי, צייר לעתיד, בן למשפחה האיטנית. ווילֶם – בן להורים ממוצא נורדי ואיסלנדי, שיהיה יום אחד שחקן מפורסם ומצליח. וג'וד, שאיננו יודעים מי הוריו, ששומר את עברו תחת מעטה הגנה כבד, שיהיה יום אחד עורך דין מצליח, שהוא גיבור הספר הזה.

השנים הראשונות בחיי כל אדם הן השנים שיעצבו את המשך חייו, את יכולותיו לתקשר עם אנשים אחרים שסביבו, יכולתו לאהוב, יכולתו לבטוח באחרים.

חמש עשרה השנים הראשונות של ג'וד סנט פרנסיס היו מלאות כאב ורוע אנושי בלתי נתפסים כמעט; לג'וד סנט פרנסיס לא היה סיכוי. שום סיכוי.

הוא נמצא במיכל אשפה, או ליד מיכל אשפה, תלוי את מי שואלים במנזר שבו גדל, עטוף בשקית ניילון. הוא בעצם היה צריך למות, כנראה.

Without any family, he was a scrap of paper floating through the air, being picked up and tossed aloft with every gust”. (Page 438)

אבל הוא נאסף למנזר, גדל והתחנך שם.

וגם שם לא היה לו שום סיכוי. אמנם תכנית הלימודים היתה עשירה, עשירה יותר מאשר זו שזוכים לה ילדים אחרים, אבל, במקביל החינוך שם היה אלים. מאד אלים. ג'וד סנט פרנסיס הוכה כעונש, או כשנדמה היה לאחד האחים או לאב המנזר שצריך, מכות נמרצות. ולא היה לו מגן.

הוא היה צריך, עוד כשהיה ילד, להשתתף בכל עבודות המנזר, נקיון, בישול, גינון.

קיטון קטן הוקצה לו למגורים, והדלת בו לא היתה נסגרת, אלא אם אחד האחים היה שם יחד איתו.

אח אחד – האח לוק – לא נטל חלק בהתעללויות ובמכות. האח לוק, מנודה מעט משאר האחים, טיפל בחממה, ושם מצא ג'וד סנט פרנסיס מעט נחמה. קצת צעצועים, קצת מלים טובות, אפילו מאפה קטן ליום ההולדת, והבטחה – יום אחד נברח מכאן רק שנינו.

והיום האחד הגיע; ג'וד כבר היה בן תשע בערך, ויחד ברחו הוא והאח לוק מן המנזר. ונדדו בין ערים נדחות, בין מוטלים, וכל הזמן ההבטחה שיום אחד, כשיהיה לנו מספיק כסף, נבנה לנו בקתה ביער. יער עם נחל זורם בו.

וכדי לאסוף כסף, סרסר האח לוק בג'וד סנט פרנסיס; כמעט מדי ערב דפקו על הדלת גברים מכל מיני גדלים וריחות, ועשו שימוש בגוף הילד של ג'וד סנט פרנסיס.

ובלילות שלא הגיעו לקוחות, השתמש בו האח לוק. אחרי שבמשך היום לימד אותו גרמנית ויוונית, מתמטיקה ומוזיקה. לימוד מקיף והבטחה שיום אחד יוכל להגיע לבוסטון. לקולג' הכי נחשב.

אבל בינתיים לא היה לו שום סיכוי לג'וד סנט פרנסיס.

מתישהו האח לוק נתפס וג'וד הועבר למעון לנערים חוסים, שבו המדריכים שידעו מה הרקע של כל חוסה, נהגו אף הם להשתמש בגופם של הנערים, כולל של ג'וד, להנאותיהם, וכמובן בתוספת עונשים גופניים למיניהם.

כשברח משם ועשה דרכו בטרמפים לבוסטון, מכר את גופו לנהגי משאיות, עד שנפל ברשתו של פסיכופת שכלא אותו בביתו, ושחרר אותו כששבע ממנו, לא לפני שגרם לו לפגיעות גופניות בלתי הפיכות.

צריך כפר כדי לגדל ילד. לג'וד לא היה כפר, לא היה לו אפילו אדם אחד. בכל השנים המעצבות של חייו היה הוא לבדו. שורד. וזהו הרקע לסיפורו.

He feels, as he increasingly does, that his life is something that has happened to him, rather than something he has had any role in creating. He has never been able to imagine what his life might be;” (Page 691)

כך הגיע אל החבורה הזו, במעונות.

וכאן בעצם מתחיל הספר; סיפור התבגרותם והיחסים ביניהם, הצלחותיהם, השינויים בחייהם.

שנות העשרים לחייהם, החלומות, הציפיות, בניית הקריירה, הפשרות שכל אחד עשה ועושה עם חייו.

כמו וילם, השחקן לעתיד, שבינתיים ממלצר:

There were certain restaurants in New York where one went from being an actor who waited tables to, somehow, being a waiter who was once an actor.” (Page 39)

ושנות השלושים לחייהם, הפריצה הגדולה של כל אחד בתחומו. ההשתקעות, כל אחד במקצועו. והחברות שביניהם.

והסודות שנשארים ברקע. כל הזמן.

“…his pains, past and present, were things he tried not to brood about, were not questions to which he spent days searching for meaning. He already knew why they had happened: they had happened because he had deserved them. But he knew too that his anger was unjustified.” (Page 138)

בספר סכריני ומתקתק היתה הצלחתו של ג'וד פיצוי על ילדותו, וחייו היו מקבלים תפנית והופכים לסוג של מושלמים.

אבל בחיים אי אפשר למחוק ואי אפשר לשכוח, כי הגוף זוכר, והנשמה, ורגשי האשמה שאינם מרפים, והכאב שנשאר לתמיד. והצורך הנואש שלא לספר, כי אם תספר הסביבה תגנה אותך וחבריך לא ירצו בך יותר, כי אתה נושא אתך אופל וכאב, ומזכיר בעצם נוכחותך את הרוע הקיים שאנו רוצים לשכוח.

אז אתה מסתיר. שלא ידעו. ואתה מפחד. כל הזמן מפחד שידחו אותך מעליהם. שינדו אותך. כי אתה מלוכלך, כי עשית מעשים איומים, כי נעשו בך מעשים איומים.

ולשמירת הסוד יש מחיר. אינך יכול להתחלק עם הקרובים לך. עם אלה שאתה אוהב.

…you act like you don’t belong, if you act like you’re apologetic for your own self, then people will start to treat you that way, too.” (Page 663)

ספר שאין בו נחמה לקוראת, רק עוד ועוד כאב. כמו אגרוף ועוד אגרוף לקרביים, ואין מנוחה.

הרבה דמעות הזלתי על הספר הזה. לא במקומות של רוע שאין לו שיעור, אלא במקומות בהם הגיבור פוגש את הטוב ולא מאמין. המקומות בהם שוב ושוב ניתנת לו אהבה, והוא בוחן אותה, והוא מרגיש כל הזמן "על תנאי". ואף פעם אין הוא מוצא שלווה.

הרבה כאב יש בספר הזה. והוא נפלא ונהדר. חודר קרביים. ונשאר. לתמיד.

 

A Little Life – Hanya Yanagihara. Doubleday.  720 pages

 

לרכישה (בפורמט רגיל ודיגיטלי)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *