כתב סתרים – שושי בריינר

מי שמכיר אותי יודע שעל שולחני או בתיבת הדואר שלי נוחתים מדי שבוע כמה וכמה ספרים, הרבה יותר ממה שאי-פעם אוכל לקרוא (שלא לדבר על חנויות הספרים שאני מסתובבת בהן לעתים מתוך כוונה "רק להסתכל" ולא תמיד עומדת בפיתוי, ושלא לדבר על הקינדל שלי, שאף הוא מתחדש מדי פעם). את הספרים המגיעים אני ממיינת לכמה סוגים: ספרים שארצה לקרוא, ספרים שאולי ארצה לקרוא, ספרים שלא בטוח שארצה לקרוא אבל ימתינו לעיון מחדש, וספרים שבטוח שלא ארצה לקרוא, או שבטוח לא יהיה לי זמן לקראם, אפילו כשאצא לפנסיה. הספר הזה – "כתב סתרים" – הונח בפינת הספרים שכנראה ארצה לקרוא, אבל לא לגמרי בטוח; ביקורת משבחת למדי שקראתי על הספר, העבירה אותו לסקצית הספרים שארצה לקרוא (רק איני יודעת מתי), ואז ויוי, שפעם המליצה לי על ספר אחד, וצדקה, סרהבה בי שאקרא, ומובן שמיד קידמתי אותו לקריאה בקרוב מאד, תיכף אחרי הספר שבקריאה כרגע (תודה, ויוי, עשית מצווה גדולה).

ספר ארס-פואטי, שעניינו אהבה ועניינו כתיבת ספרים, וכך הוא נפתח:

"אני רוצה לספר לכם סיפור אהבה. אבל לא עליי ועל זוגתי נאוה אני רוצה לספר, אלא על אוהבים אחרים. זהו סיפור נפתל ומעורר תמיהה, יש בו שכול וכישלון (ויסלח לי ברנר), יש בו רמייה ועיוורון, יש בו תוקפנות וגם השפלה. כן, על פי כל הגדרה מקובלת, הקשר הזה בהחלט עמד על ראשו. ובכל זאת, זהו סיפור אהבה, כי מעל הכול, יש בו מה שמעידים על עצמם האוהבים הנוגעים בדבר, ואין איש מלבדם שרשאי לתאר את אשר בלבם. ובכלל, מי יקבע מהו נופה של האהבה? לפעמים, כך מתברר, פניה כפני הירח, אבק ומכתשים וחושך, ורק לעתים אור-מעט מושאל מן השמש." (עמ' 9)

המספר – מנחם ("הזקן והטוב") עורך בכיר בהוצאת ספרים, המשקיף מן הצד על סיפור אהבתם המתפתח של איה, סופרת מתחילה, עם אלכס, העורך הראשי בהוצאת הספרים, על כל תהפוכותיו. ה"צעד קדימה – שני צעדים אחורה".

מנחם התאלמן מאשתו, נאווה, שאהב עד מאד, ובעצם לא מניח לה ללכת, אלא היא חיה בראשו ומנהלת עמו דיאלוגים, ויחד הם צופים ברומן המתפתח בין איה לאלכס. אהבה של פעם בחיים היתה לו למנחם, אהבה שאחריה לא צריך ואי אפשר שתהיה אחת אחרת. אז הוא משמר לו את נאווה שלו.

איה גם היא אלמנה, כמעט בת ששים. גם לאיה היתה אהבה גדולה (אבל אחרת), אהבה ענקית, אהבה שיש בה חברות גדולה והבנה גדולה, והשלמה איש של רעוּתו. וגם אם היו מכשולים בדרך, או נסיגות קטנות, תמיד היה השלם הזה, האהבה הענקית הזו, שאין לה תחליף. אבל הוא מת. והיא מתגעגעת.

"… היא נצמתה מגעגועים אל רמי בעלה, שלא ידע אף פעם את המלים של השירים ונאלץ להמציא אותן שוב ושוב, ולכן היא כינתה אותו 'משועֵר'. גם את המנגינות לא תמיד זכר. .." (עמ' 63)

עד סוף חלקו הראשון של הספר הגעתי למסקנה שאני מקנאה בהם, במנחם ובאיה; שידעו לאהוב ולהיות חברים, ובמותו של אחד מבני הזוג נותר כאב עמוק עמוק ולתמיד. אף פעם לא היתה לי אהבה כזאת, שלמה, גדולה; היו לי אהבות גדולות, אבל לא כאלה.

איה, לאחר מותו של רמי, לאחר התאוששות מה, מבקשת לה חבר ובן-זוג. מישהו שאפשר יהיה להיות אתו כמעט כמו עם רמי. בדרך היא מתפשרת על כל מיני גברים שיש להם אשה בבית, ורק רוצה שבזמן הזה שהם ביחד, יהיו איתה (ולא יספרו לה על נשותיהם, או יעסקו במצפונם המיוסר).

"… אנחנו לא שוכבות עם גברים שעסוקים במיטה בצל של אשתם, וגם לא מצפות שמחוץ לה הם יהיו קשובים." (עמ' 57)

הפשרה הזו, שעשתה עם עצמה, אולי משום שכבר לא בטחה במי ומה שהיא. אולי חשבה שהיא כבר פגומה מדי מכדי שתהיה לה אהבה גדולה. אולי משום שהחל מגיל מסוים אנשים ונשים מביאים עמם כל אחד ואחת את ההסטוריה שלהם, ומי שהיו ומי שהם עכשיו לתוך מערכת היחסים.

"אבל איה גילתה שבמחילות המוח שלה חי עכבר מותנה, וכשמחשיך הוא כבר יודע לאן לרוץ, הוא כבר מכיר היטב את המחילות, והוא רץ מהר היישר ליעד; והיעד הוא ההכרה שהיא פשוט לא ראויה לאהבה שלמה ובריאה, ולכן נעזבה. היא כנראה לא מספיק טובה או יפה או חכמה או נחשקת כדי להתחרות מול חיים שלמים שהגבר שלה הביא אתו. היא כישלון, וכישלון כנראה לא מרגיש שלם ומסתפק בעצמו." (עמ' 74)

יש לי חברה, אלמנה, שפעם הכירה איש אחד באיזה ארוע (היינו יחד, היא ואני; ראיתי את המבטים המוחלפים ביניהם, את הפתק עם מספר הטלפון שהחליף ידיים). ונפגשו, ויצאו, וחזרו, ונסעו לסופי שבוע, ובכל פעם סיפר לה שאשתו לשעבר היא קצת בעייתית, וגם בתו, והיא עושה לו סצנות, ואז התברר לה מתישהו שאשתו אכן עושה סצנות, אבל היא לא לשעבר, ושהיא (חברתי) נלכדה בסבך שקריו, והאמינה לכל תירוציו, ובאיזה שהוא אופן נהנתה כנראה, בדרך מסוימת, לא לראות ולא לשמוע את מה שהיה אמור להיות ברור ומובן מאליו, ולא שמה לה שהוא משקר. והוא שיקר.

אז איה!

"התייראנה הבנות מחצאי אמיתות. הן פועלות כמו ואליום, מאלחשות ומרדימות. .. השקרנים הכי מסוכנים, כשיש להם זמן ולא לוחצים אותם – הם האמנים הגדולים של הסיפור החצי-ביוגרפי המושלם." (עמ' 104- 105)

ואלכס? אלכס באמת אהב את איה, אפשר לגמרי להאמין להצהרות האהבה שלו, לידיעה שמצא את נפשו התאומה, לעניין שעוררה בו, לתאווה, לחברות שביניהם, לגירוי האינטלקטואלי. אבל אלכס אהב את אזור הנוחות שלו לא פחות, וגם חייו, תמיד, לימדו אותו שהוא יכול גם וגם. גם לאהוב, אבל ממרחק בטוח, וגם לשמור על שלו.

"הוא התחיל להבין שלכתחילה נשים מוכנות לחוזה מלא חורים, אבל מדמות שעם הזמן הגבר ימלא את החורים מרצונו; מעצמו יגלה שהאישה שלפניו מסורה וחכמה וסקסית, וכמו בסרטים יקום יום אחד, יעזוב את הכול ויגיד את המלים הגואלות: אני לא יכול בלעדייך. הוא-עצמו ראה את עצמו ארעי בחייהן; אמנם חיבב אותן, אך לרגע לא חשב שחיבה היא סיבה לערער משהו בשגרת חייו. כמעט במתכוון לא היה נאמן לאף אחת, שהרי בסוף היום היה מוכרח לחזור הביתה." (עמ' 176)

וישנו הסיפור השלישי (שבתוך סיפורו של מנחם על אהבתם של איה ואלכס) והוא סיפורו של אלכס, נובלה בשם "אם יש מלאכים", נובלה בה הוא מנסה להסביר את עצמו לאיה (אחרי שמנחם יערוך את הספר). נובלה מקסימה שממנה החלטתי (אם רק אצליח) לאמץ לי מלאך שומר (או מלאכית) משלי, שישגיח עלי, וישמור על נפשי.

סיפור על אהבה, שהיא אולי בלתי אפשרית, ואולי אפשרית, וצריך לרצות וצריך לקוות, וצריך להתפלל ולבקש מן המלאך השומר שישמור, שיתן סיכוי.

כי איה שכזאת, יש ממנה בכל אחת מאיתנו.

ספר חכם, מקסים, מרגיז לפרקים (איך היא לא רואה? וכמה הוא מרוכז בעצמו?), וטוב שקראתי.

וכמו שנאוה אומרת למנחם, בשיחות שהוא מנהל איתה, בראשו:

"אין סיפור אהבה שאין בו מוטיב של רומאו ויוליה, אומרת נאוה. אם את מוצאת רומן שאין בו שום מכשול, תדעי לך שמתת והתעוררת בגן עדן, או יותר מדויק, התעוררת ועכשיו תמותי משעמום. .." (עמ' 97)

וגם:

"יש שני סוגי גברים, ככה אומרות הבנות במספרה, אלה שמדברים ואלה שעושים. נשים שאוהבות גברים שמדברים, כדאי להן לקחת בחשבון שאת מה שצריך לעשות הן יעשו לבד. כי הגברים, כידוע, לא מסוגלים לריבוי משימות." (עמ' 118 – 119)

 

את שושי בריינר לא הכרתי קודם, מעולם לא קראתי ספרים אחרים שלה (סליחה, שושי. לא יצא. לא יודעת למה.) אחרי הספר הזה, אני אוהבת את כתיבתה. מאד.

מומלץ בהחלט.

כתב סתרים – שושי בריינר. הוצאת: עם עובד. 320 עמודים

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)

2 תגובות לכתב סתרים – שושי בריינר

  1. יש לי תחושה שכל ספר עליו תמליצי, ארצה לקרא. לאו דווקא משום שהספר/הנושא יענין אותי אלא יותר כי חוות הדעת שלך כל כך מדברת אלי! ענייני, רומז ולא מספוליאר (מה, אין מילה כזו??) שנון, מצוטט כמו שאני אוהבת ומושך לקריאה מעצם חוות הדעת!! נו, ברור שהוספתי לרשימת הצריך לקרא כי איריס אמרה. תודה.

    • תודה רבה.

      זה משמח מאד לדעת שיש לי חלק בעולם הקריאה שלך

      (והסקירה הזאת יצאה לי טיפ-טיפה מספויילרת :) )

      ספר בהחלט ראוי

לא ניתן להגיב

אלה יווניה קוראת ספרים