"בחיים הטרגדיה איננה צעקה אחת מתמשכת. הטרגדיה מכילה את כל מה שהוביל אליה. שעות חסרות חשיבות זו אחר זו, יום אחר יום, שנה אחר שנה, ואז הרגע הפתאומי: נעיצת הסכין, התפוצצות הפגז, צניחת המכונית מהגשר." (עמ' 473 – 474)

 וכך נפתח הספר – בצניחת מכונית מהגשר… ואחר כך בא סיפורם של השעות, הימים והשנים שהובילו לצניחת המכונית מן הגשר.

זהו סיפורה של אייריס גריפן-צ'ייס, המספרת את תולדות חייה ותולדות משפחתה והאירועים שמסביב, והאירועים שבעולם.

 זהו גם סיפור זקנתה  של אייריס גריפן-צ'ייס; הזיקנה האכזרית התולשת יום יום ושעה שעה עוד יכולת, עוד פיסת בריאות; אבל אייריס צ'ייס מוכרחה להמשיך לספר.

 והסיפור השלישי הוא סיפורם של איש אחד, נמלט מפני החוק ככל הנראה, ואהובתו, המתגנבת אליו מדי פעם למקום המקלט הנוכחי.. והוא מספר לה את סיפורה של העיר סאקייל נורן שנחרבה והטקסים שליוו את חיי אנשיה, כאלה שבהם אין ערך לחייהם של הפחותים באנשים, שנערותיה מוקרבות לאלים, שנעריה אורגים שטיחים בחשיכה עד שהם מתעוורים, חברה המשקפת חברות קדומות בתולדות האדם.

 אייריס צ'ייס, יתומה מאם "(אימהות, אילו יצירי דמיון. דחלילים, בובות שעווה שאנו תוקעים בהן סיכות, תרשימים גולמיים. אנחנו מונעים מהן קיום משל עצמן, ממציאים אותן כדי שיהלמו את צרכינו – את מאוויינו, את שאיפותינו, את חסרונותינו. אחרי שהייתי אם בעצמי, אני יודעת.)" (עמ' 118), ובת לתעשיין שירד מנכסיו מוקרבת על מזבח עסקיו של אביה ורווחתה של אחותה הצעירה ונישאת לריצ'רד גריפין – מתעשר חדש, שהעתיד צופן לו, אולי, גדולה כלשהי.

אחותו של רי'צרד, היא "המנוע" הדוחף ומתחזק את מעמדו החברתי של ריצ'רד: "היא היתה נחוצה לריצ'רד; אותי, לעומת זה, היה אפשר להחליף תמיד. תפקידי היה לפתוח את הרגלים ולסתום את הפה."  (עמ' 382)

 אחותו של ריצ'רד מלמדת אותה כיצד עליה להתנהג במעמדה החדש:  " 'מותר בהחלט להפגין שעמום,' אמרה. 'אבל לעולם אל תפגיני פחד הם יריחו את זה, כמו כרישים, ויעוטו עליך. את יכולה להסתכל  על קצה השולחן – זה משפיל את העפעפיים – אבל אף פעם אל תסתכלי על הרצפה, זה גורם לצוואר שלך להיראות חלש. אל תעמדי זקופה, את לא חייל. … אף פעם אל תרימי את הקול כשאת מדברת עם מלצר, זה המוני. תכריחי אותם להתכופף, בשביל זה הם קיימים… תמיד תיראי כאילו יש לך משהו טוב יותר לעשות, אבל עולם אל תראי חוסר סבלנות. " (עמ' 273)

 הנישואין הללו, מעצם טבעם לא נועדו להביא אושר:"….הנישואים הם מוסד מיושן…  שאין לו שום קשר לאהבה, זה הכול. אהבה זה לתת, נישואים זה למכור ולקנות. אתה לא יכול להכניס אהבה לתוך חוזה." (עמ' 480); ונישואין אלה אכן מובילים לסבל, לכאב ולטרגדיה.

 אטווד מביאה כאן כתב אשמה חריף ונוקב כנגד היחס לנשים, יחד עם ביקורת על הצביעות המעמדית: "הזיכרון החד ביותר שנותר לי מן ההפלגה,.. הוא הביזה שהתחוללה שם, בכל רחבי האוניה… כל דבר שנשא את השם 'קווין מרי'… כל דבר שלא היה ממוסמר לרצפה… נוסעי המלחקה הראשונה היו גרועים מהאחרים; אבל העשירים הרי היו קלפטומנים מאז ומעולם." (עמ' 433); וכל אלה עם יכולת מופלאה לספר סיפור – שלושה סיפורים (ארבעה, אם מפרידים את "הסיפור בתוך סיפור" של "המתנקש העיוור") – ולשזור אותם זה בתוך זה ביד אומן.

 "הדרך היחידה לכתוב את האמת היא להניח שמה שמועלה על הכתב לא ייקרא לעולם." (עמ' 328) כותבת אטווד מתוך עטה של אייריס צ'ייס – והאמת הזו שלה, והסיפור הזה שלה – הם נפלאים ביותר ומומלצים.

 ועוד ציטוט אחד:

 "איזה ערך נעלה ייחסו פעם לרעיון הזה – לעשות דברים שהם מעבר לכוחותיך, לא לחוס על עצמך, להרוס את בריאותך! איש אינו נולד עם חוסר אנוכיות שכזה: אפשר לסגל אותו רק באמצעות המשמעת החמורה ביותר, באמצעות ריסוק הנטייה הטבעית, ובזמני כבר אבדו מן הסתם הכישרון לך או סוד הדבר."  (עמ' 95)

 המתנקש העיוור – מרגרט אטווד. תרגום: סמדר מילוא. הוצאת: כנרת. (591 עמודים)

פורסם ב- 23.10.2008 בפורום הספרים של YNET)

(The Blind Assassin – Margaret Atwood)