Lady Oracle – Margaret Atwood

ג'ואן פוסטר היתה פעם ילדה שמנה. שמנה מאד. קראו לה אז ג'ואן ד'לקורט, היא היתה פרי הריון לא לגמרי מתוכנן. משום כך גם היתה לא כל כך רצויה אצל אמה. האב נעלם למשך שנות המלחמה, בכל מיני תפקידים מיוחדים כאלה או אחרים וג'ואן נשארה עם האם, ילדה לא לגמרי רצויה. האב שחזר מן המלחמה הפך לרופא בבית החולים ומעמדו אפשר למשפחה הקטנה להתקדם במעמד הכלכלי, ולאם לקדם את מעמדה החברתי (או כך חשבה). רק הילדה נשארה מקור לאכזבה.

את תשומת הלב המירבית השיגה ג'ואן כאשר אכלה ועלתה עוד ועוד במשקל; הערות האם, וההתיחסות בכלל נגעו בעיקר לכך, ומשום כך אכלה עוד ועוד.

כל ילדותה, ונעוריה, הוכתבו ממשקלה וממידותיה:

I was quite fat by this time and all fat women look the same, they all look forty-two. Also, fat women are not more noticeable than thin women; they’re less noticeable, because people find them distressing and look away.” (Page 83)

All sorts of things had been happening behind my back, it appeared: treacheries and famines, diplomatic coups, ideological murders and doomed heroic exploits. Why had no one told me? They had, perhaps, but I hadn’t been listening. I had been worrying about my weight.” (Page 156)

“If Desdemona was fat who would care whether or not Othello strangled her?” (Page 51)

במסגרת המעמד החברתי שהאם בקשה לרכוש לעצמה, נשלחה ג'ואן לתנועת הצופות, ל"שבט" במקום ה"נחשב" יותר, אך המרוחק יותר ממקום מגוריה. כדי להגיע לשם התלוותה לשלוש נערות, מבוגרות מעט ממנה, שלא חדלו להציק לה ולהתעלל בה, בדרך שיכולה להזכיר לחובבות וחובבי אטווד את סיפורי הגיבורה ב"עין החתול"

שנים לאחר מכן, כשתהיה כבר אשה נשואה ורזה, עם מראה שכלל לא מזכיר את מראיה בילדותה, תפגוש ג'ואן את אחת מאותן נערות, ואותה אשה כלל לא תכיר אותה. ועדיין ג'ואן תרגיש חסרת בטחון על ידה.

She hadn’t recognized me, but when she did I knew what would happen: she would have a smile of indulgence for her former self, and I would be overcome with shame. Yet I hadn’t done anything shameful; she was the one who’d done it. Why then should I be the one to feel guilt, why should she go free? Hers was the freedom of the strong; my guilt was the guilt of those who lose, those who can be exposed, those who fail. I hated her, …” (Page 244)

משענת אחת ויחידה היתה לג'ואן בילדותה ובנעוריה, דודתה, אחות אביה, לואיז ד'לקורט. האשה היחידה שקבלה אותה כמו שהיא, שאהבה אותה כמו שהיא. עד שמתה.

עם מותה החלה ג'ואן במה שעשתה אחר כך כל חייה, כאשר נתקלה בקשיים; נעלמה. ברחה מן החיים שהיו לה, ואימצה לה חיים אחרים, מקום מגורים חדש, וניתקה כל קשר עם הקרובים לה.

כך, בעצם, מתחיל הספר. בהעלמותה האחרונה של ג'ואן. הסיבה לכך תתברר רק בהמשך. הפעם היא מביימת את מותה ועוברת לאיטליה, לעיירה לא רחוקה מרומא. מחליפה שם, צבע שער, בגדים, ומנסה להסתתר מעברה.

עיסוקה העיקרי של ג'ואן, אותו הסתירה מבעלה ומרוב הגברים בחייה, היה כתיבת ספרים. ספרי נוסחה, רומן רומנטיים, גותיים, בהם הגיבורות תמיד נתקלות באציל כלשהו, שיש לו אשה, בדרך כלל, שעד סוף הספר תמות, משום שהיא מרושעת ומגיע לה, והאציל יגלה את אהבתו לגיבורה התמה והישרה. סוף שמח. ספרות "בריחה" כך כונתה הספרות הזו, וכדי לכתוב ספרות כזו, בחרה בשם בדוי. איש אחד שפעם אהבה, שכתב גם הוא ספרות "בריחה" נוסחתית משלו, הגדיר את הספרות הזו כספרות שהיא בריחה גם עבור הקוראים אך גם עבור הכותבים.

“(Escape literature, he told me, should be an escape for the writer as well as the reader.)” (Page 163)

לבעלה סיפרה שהיא עובדת באיזו עבודה. אם כי בעצם לא ממש:

I didn’t like the thought of getting a job. Nobody likes that thought, really, they only do it because they have to.” (Page 164)

הרבה מאד הסתירה מבעלה, ארתור, שאותו אהבה מאד. היא התביישה בעברה, במשקלה בעבר, במשפחתה, המציאה לעצמה עבר קצת יותר זוהר, גוף קצת יותר רזה. הכל כדי לא להיות מושא לביקורת אפשרית

This was the reason I fabricated my life, time after time: the truth was not convincing.” (Page 158)

ארתור, מצידו, היה סוג של אידיאליסט המוכן להקריב כמעט הכל על מזבח המטרה הנעלה, לנהל שיחות אינטלקטואליות עם ידידיו המחזיקים בעמדות דומות לשלו, לא עם אשתו, כמובן, משום שעל-פי תפישתו, לאשתו היה תפקיד מוגדר בחיים, כמו לכל הנשים בדרך כלל, ואף לא חסך ממנה לא מעט השפלות קטנות של היום יום.

Surely only true love could justify my lack of taste.” (Page 168)

“It wasn’t that Arthur was dishonest: what he thought and what he said he thought were th same. It was just that both of these things were different from what he felt. For years I wanted to turn into what Arthur thought I was, or what he thought I should be. He was full of plans for me, ambitions, ways in which I could exercise my intelligence constructively, … That was what was wrong with me, he told me, I didn’t have any goals.” (Page 223)

בעיתוי מסוים פרסמה ג'ואן ספר שירים פורץ דרך, פמיניסטי, בשמה האמיתי. לפתע היו לה קול ופנים ומודעות, לפתע היה צריך להכיר בקיומה, וקיום כזה איים עליו כפי שנתפס בעיני עצמו.

מסיבות שכאמור יופיעו במהלך הספר החליטה ג'ואן להעלם שוב, על ידי ביום מותה, ומשום שאינה רוצה או יכולה להתעמת עם חייה והמראה המוצבת מולם, כפי שהם.

להעלמות כזו יש מחיר, ובסופו של הספר, נראה כי סוף סוף מצאה בה את הכח (ולו רק משום ההכרח) להתעמת עם מה שהיא ומי שהיא, ולהתייצב מול כל הדמונים של העבר וההווה.

הספר הזה שיצא לאור בשנת 1976, לא תורגם, ככל הידוע לי, לעברית, ועל כך אין אלא להצטער. טוב יעשו חובבות וחובבי אטווד אם יצטיידו בספר הזה, גם בגרסתו האנגלית, ויכירו עוד קצת את אטווד המוקדמת והמבטיחה.

 

מומלץ

 

Lady Oracle – Margaret Atwood – McClelland & Stewart, Simon and Schuster. 376 pages

לרכישה

 

ועוד כמה מובאות שליקטתי לי במהלך הקריאה:

 

“…hair in the female was regarded as more important than either talent or the lack of it.” (Page 11)

“In my experience, honesty and expressing your feelings could lead to only one thing. Disaster.” (Page 36)

 “From the war movies I’d seen, there was nothing much for women to do in wars except the things they did anyway.” (Page 75)

“… if you find yourself trapped in a situation you can’t get out of gracefully, you might as well pretend you chose it. Otherwise you will look ridiculous.” (Page 157)

 “I felt I’d never really loved anyone, not Paul, not Chuck the Royal Porcupine, not even Arthur. I’d polished them with my love and expected them to shine, brightly enough to return my own reflection, enhanced and sparkling.” (Page 302)

Now I knew why the dead came back to watch over the living: the Other Side was boring. There was no one to talk to and nothing to do.” (Page 329)

Now I knew why the dead came back to watch over the living: the Other Side was boring. There was no one to talk to and nothing to do. … was waiting for something to happen, the next turn of events (a circle? a spiral?). All my life I’d been hooked on plots.” (Page 330)

There was something to be said for refrigerators. Although they inspired waste, they created the illusion that there would always be a tomorrow, you could keep things in them forever. … What the bank was to money, the refrigerator was to food.” (Page 331)

 

 

 

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *