ספר הדקדוק הפנימי – דוד גרוסמן

ספר הדקדוק הפנימיפעם הגיעו לידי, בו זמנית שני ספרים של גרוסמן – האחד "הזמן הצהוב" והשני "עיין ערך אהבה". את "הזמן הצהוב" בלעתי, את "עיין ערך…" לא צלחתי; החל מחלקו השני.

אחרי "עיין ערך אהבה" החלטתי להדיר עיני מספריו של גרוסמן למבוגרים.. לילדים  ונוער דווקא אהבתי מאד: "השפה המיוחדת של אורי" נקנה לבני, "יש ילדים זיגזג" ו"מישהו לרוץ איתו" נקנו לילדים בשנות נעוריהם, ו"אח חדש לגמרי" נקנה לא כל כך מזמן לנכד הגדול כשנולד לו אח קטן.

 וכך התנהלנו לנו, גרוסמן ואני, בשני מסלולים מקבילים – הוא כותב ספרים, ואני לא קוראת.

 עד שבא "אשה בורחת מבשורה" ובתי "דחפה" אותו לידי ואמרה לי: קראי!! אבל זה גרוסמן אמרתי, "קראי!!" אמרה, "צריך".

 אז קראתי – ואהבתי כפי שכבר הרבה זמן לא אהבתי כך ספר, וכל ספר שבא אחריו הושווה לו מיד, ונוצר מין רף גבוה שכזה שאליו צריך לשאוף…

 ומה יותר טבעי מאשר לקחת ליד את "ספר הדקדוק הפנימי" שהומלץ כאן כל כך?

 אז אכן, השפה לעילא ולעילא (עם הסתייגות: מי שלא גדל בבית דובר יידיש בתקופה מסויימת צריך "תרגום" לכל מיני מושגים, ותרגום כזה אין), אבל הספר, איכשהו לא משכנע.

 את השלישיה הזו של שני בנים ובת פגשתי כבר ב"אשה בורחת.." (כן, אני יודעת שהוא מאוחר יותר כרונולוגית, אבל בכל זאת, זה קצת חוזר על עצמו) גם ה"נאמנות" הזו שבין הבנים, החשובה יותר מאהבת הבת, גם את זו פגשתי כבר ב"אשה בורחת.."; המצאת השפה והמלים – נרחבת הרבה יותר ומוצלחת (לטעמי) הרבה יותר ב"אשה בורחת..", הילד הזה שלא גדל הזכיר לי, יותר מפעם אחת, את אוסקר ב"תוף הפח". מעבר לאלה, היתה לי הרגשה לאורך כל הספר שהוא מתאמץ מדי להבריק, "לחפור" בנשמה – להיות מצוין… הכל מוגזם מדי – השגעון לדבר אחד של השכנה, הקנאה של האם, המרד של האחות, היחס לסבתא..  אין שום התנהגות "מינורית", "נורמלית" – הכל שוצף וקוצף ומגביה לגבהים  – "מוגזם" כבר אמרתי?

 הספר גם לא הצליח לרתק אותי כמו הרבה ספרים שקראתי לאחרונה (כולל "אשה בורחת.."), כאלה שרק חיכיתי לרגע של שקט כדי שאוכל ליטול אותם לידי; אבל בכל זאת קראתיו (במאמץ מתמשך) עד סופו.

 אז המסקנה הפרטית שלי היא שאת ספריו של גרוסמן למבוגרים אני יכולה לקרוא פעם בעשור או יותר.

אבל זו רק אני.

אה.. וציטוט אחד, שבכל זאת תפס לי את העין: "רגשות ותשוקות הם כמו פירות… אם ל קוטפים אותם בזמן הם נרקבים על העץ."

ספר הדקדוק הפנימי – דוד גרוסמן . הוצאת הספריה החדשה (323 עמודים)

 (פורסם ב- 11.11.2008 בפורום הספרים של YNET)

תגובה לספר הדקדוק הפנימי – דוד גרוסמן

  1. ל'אישה בורחת..' לא התחברתי מההתחלה, אבל את 'ספר הדקדוק..' אעשה מאמץ לקרוא וכהקדמה קראתי את הביקורת שלך. קראתי את 'הפרק הראשון' מ'ספר הדקדוק..' ולדעתי יש כאן השקעה מדהימה ומעוררת הערכה רבה בשפה שבה הספר כתוב. אבל אבל… (קראתי גם ביקורות נוספות שאיששו את 'חשדי'): מעוצבים כאן אנשים שאין להם עולם גבוה, כאילו לאנשים – ובמיוחד כנראה ל'פולנים' – אין עולם של רעיונות ואידיאלים, רק לרמות את 'מס הכנסה'. אז איך בדיוק הוקמה המדינה הזאת, אם כאלה הם האנשים? אפשר לומר שהספר ביצע בהם ניתוח מוח, חתך להם חלק מהראש ומהלב.. תודה על הביקורת וההערות שלך.

לא ניתן להגיב

אלה יווניה קוראת ספרים