ארוחה בחורף – הוּבּר מנגָרֵלי

שלושה חיילים גרמנים במחנה נידח בפולין. מלחמת העולם השניה. מכאן שברור לנו לקורא/ת שגיבורי הספר, כל כמה שלא יישמעו אנושיים, נמצאים בצד ה-לא נכון; בצד של "הרעים".

אבל גם שם היו אנשים. בני אדם. שהיו לא רק חיילים אלא גם בנים ואבות, שפעם היתה להם עבודה, או לימודים, ועכשיו, במלחמה, הם חיילים. אולי הם לא בחרו במלחמה הזאת, אולי הם לא בחרו בשלטון הזה, אבל הם מצייתים לפקודות, לשלטון. בלי באמת להרהר אחרי אותן פקודות והוראות.

והקורא/ת כבר יודע/ת, בדיעבד, את תוצאות אותה מלחמה, ואת מחירה.

ואנחנו כאן נושאים את מורשתה כמעט ב-ד.נ.א. שלנו.

ובכן – שלושה חיילים, גרמנים, כבר לא צעירים לגמרי, לא בני 18 נלהבים אלי קרב, אלא מילואימניקים, שיש להם חיים מלאים שם בבית. ותיאוריהם, דרך זרם התודעה של המספר, הופכים אותם מ"סתם" חיילים גרמניים לבני אדם.

יום אחד בחייהם, יום אחד ממנו יכול/ה הקורא/ת להסיק ולהבין משהו מחייהם האזרחיים, מדאגותיהם, ומטיב שירותם הצבאי.

פולין. מחנה נידח. כנראה מחנה ריכוז מסוג מסוים, שבו רוצחים ביריה, מדי יום, יהודים המגיעים אליו, מגורשים מכל מיני מקומות.

הם לא אוהבים את המשימה הזו, לירות ביהודים. (למען האמת, נתקלתי כבר בתיאור של חיילים נאצים שסבלו מטראומות עקב היותם שותפים לרצח יהודים, בספר "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל מספר המספר על טראומות שכאלה, שחייבו מציאת ממלאי מקום לגרמנים "עדיני הנפש".)

במקום להיות בחוליות הירי, הם מעדיפים להיות בחוליית הציד, זו הבולשת אחר עקבותיהם של אותם יהודים שברחו איכשהו, והם מתחבאים במקומות שונים:

"… אנחנו מעדיפים להיות בחוליית ציד מאשר בכיתת ירי, שאנחנו לא אוהבים את כיתת הירי, שהיא מדכאת אותנו, ושבלילה אנחנו חולמים עליה. בבוקר נעשה לנו רע ברגע שאנחנו נזכרים בה, ושבסוף לא נוכל לסבול אותה בכלל, ואז, בהתחשב בכל זה, נהיה חולים אחת ולתמיד וכבר לא תהיה בנו שום תועלת." (עמ' 9)

כן, כל העניין הזה של יהודים, והאפשרות שגם הם בני אדם, כאלה שיש בהם סממנים של בני אנוש, ולא סתם המון מטושטש ומעורפל, העניין הזה יכול מאד להטריד. נאמר, איזו רקמה על איזה בגד, כזו שנעשתה ביד אוהבת של אם או אשה או אחות, רקמה כזו על בגד מעידה כי הלובש אותו, את הבגד, יש לו אם או אשה או אחות, וזה עניין מטריד ביותר, אפילו מכאיב לעתים.

"… מכאיב לי עד היום הזה, (זה) היה לראות דברים כאלה על הבגדים של יהודים שעמדנו להרוג: רקמה, כפתורים צבעוניים או סרט בשער. כל אותן מחוות אימהיות עדינות קרעו לי את הלב. אחר כך הייתי שוכח אותן, אבל באותו רגע הן קרעו לי את הלב וסבלתי בשביל האימהות שיום אחד ירגישו את הכאב הזה בעצמן. אחר כך, בגלל הסבל שנגרם לי בגללן, שנאתי גם אותן. ובעצם שנאתי אותן לא פחות ממה שסבלתי בשבילן." (עמ' 76)

 וביום הזה, האחד, המסופר בספר הזה, על ידי אחד החיילים הנאצים, שבקשו לצאת לחוליית ציד, ויצאו מוקדם בבוקר חורפי קר ומושלג, עוד לפני שנפתח המטבח, עוד לפני שעלתה החמה, שגם כשתעלה יהיה אורה מרוחק וקר, מאחורי עננים אפורים. והקור צובט והם מחפשים בשבילים סלולים ופחות סלולים, משום שסביבם שלג רב נערם, והם שוקעים בו, והולכים, וקר, וקר יותר, ורק שלא תנשב הרוח.

וכל הפסקה לסיגריה מחייבת הסרת כפפה אחת, עניין ההופך את הקור למכאיב אף יותר. והרעב מתחיל להציק, והם נעים בין התמקדות בחיפוש אחר יהודים שאולי מתחבאים באזור, ובין החלומות בהקיץ על הארוחה שאולי יצליחו להכין לעצמם, אם יימצא איפה, כי גם הבתים סביב נטושים ברובם, ובכל אופן אין בהם סימני חיים נראים לעין, ואם יימצאו להם החומרים הדרושים, או שישובו לבסיסם רעבים, ואולי אף בידיים ריקות, אם לא יצליחו למצוא אף נמלט.

וסביב אלה נע הספר הזה, הרעב והחיפוש, והיחסים שביניהם.

 

ספר קצר, נובלה, ועמוק וקשה. ומומלץ בהחלט.

ארוחה בחורף – הוּבּר מנגָרֵלי. תרגום: עמנואל פינטו. הוצאת עם עובד. 127 עמודים

Un Repas en Hiver – Hubert Mingalelli

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *