2017 – סיכום שנה

השנה קראתי הרבה; הרבה יותר מאשר בשנים קודמות. אם לספור מתחילת השנה, מן הביקורת הראשונה שפרסמתי לשנה זו – הרי שקראתי 72 ספרים (לא כולל זה שאני קוראת כרגע, שבספק אם יכנס ל"ספירה" של השנה הזו).

ואז מגיע הרגע שבו צריך לבחור את עשרת הספרים שהכי אהבתי השנה, וזו בחירה מאד קשה, משום שאהבתי הרבה יותר מעשרה. מצד שני היו גם לא מעט שלא ממש חבבתי, או שצלחתי בקושי, או שוויתרתי על סופם. ובכל זאת – עשרה ספרים צריך לבחור (מה גם שעשיתי לעצמי עבודה קלה, ו"שכחתי" לעשות סיכום סוף שנה עברית, בה אני בדרך כלל מדרגת רק ספרי מקור).

והבחירה היתה קשה, קשה מאד. התחלתי מניפוי אלה שאפשר לוותר עליהם, ואז נשארה הרשימה הארוכה, וגם אותה היה צריך לקצץ, וכאן זה התחיל לכאוב. כי כל ספר שהורדתי מן הרשימה הרי השאיר בי משהו, חרט משהו מתחת לעורי. אבל קבעתי לי שצריך לבחור עשרה.

אז הורדתי עוד אחד, ועוד אחד, ובלב בקשתי סליחה מכל סופרת וסופר שגרעתי את ספרם מן הרשימה, זה לא משום שהם לא היו טובים או אהובים עלי, אלא משום שהרשימה כל כך קצרה.

בסוף בחרתי

אלה עשרת הספרים "הכי" (לטעמי) לשנת 2017, אלה שיישארו עמי עוד שנים רבות:

 

הפרטים שהושמטו – תומס ה' אוגדן

 

הפתעה מוחלטת. פנינה נחבאת, שרק במקרה הגעתי אליה. ספר נפלא.

ארל ומרתה נפגשו בקולג', ומתישהו נהיו לזוג. לא שהיתה שם אהבה גדולה, אבל הם מצאו נושאים משותפים ותחומי עניין דומים, והיה להם נעים מאד איש בחברת רעותו. ארל בא מחווה בקנזס והיתה לו שם משפחה אוהבת ותומכת, אב, אם, אחות ואח, שביניהם, בין האחים, היתה חברות מיוחדת. כזאת שנוצרת בתוך משפחות גרעיניות בקהילות קטנות, כשהאחים הם כל מה שיש לך בסופו של יום. מרתה באה מהיכנשהו, ולא סיפרה דבר על משפחתה.

ארל רצה להמשיך בלימודיו לתואר שני, ולהיות מהנדס.

מרתה רצתה לעסוק בספרנות, ובעיקר בשימור ספרים ישנים.

הם לא באמת חשבו שזה יימשך מעבר לקולג', כי התכוונו, כל אחד, ללכת בעקבות חלומותיו.

אלא שהחיים עצמם, יש להם זרימה משלהם, ודרכים אכזריות, לעתים, להתערב בתוכניות ולשבש אותן. או, במלים אחרות, מרתה הרתה.

לסקירה המלאה

 

מי את חושבת שאת? – אליס מנרו

נו, טוב, אליס מונרו. לא צריך נימוקים נוספים (אף פעם לא נזקקתי לנימוקים נוספים).

רוז גדלה בעיירה קטנה אחת בקנדה – הַנראטי, אונטריו – בצד הפחות טוב של העיירה, זה שחיו בו אלה שהיה להם פחות כסף מאלה שחיו בצד האחר, שהבתים שלהם היו קטנים יותר ומתוחזקים פחות, שהרחובות בהם היו מוארים פחות ונקיים פחות. אמא שלה מתה כשהיתה תינוקת, ואבא שלה נישא לפלו, ובהמשך נולד אחיה (למחצה) הקטן, בריאן.

בפעם הראשונה שרוז נסעה לבדה לעיר הגדולה, לקנות כל מיני דברים שצריך בבית, משום שנבצר מאמה החורגת, פלו, לסגור את החנות ליום, ציידה אותה פלו במעט כסף (שנתפר במעטפה לתחתוניה) והזהירה אותה מסכנות הדרך האורבות לנערות צעירות.

ורק לא הזהירה אותה מן הסכנות היומיות והנפוצות הרבה יותר – אלה הממשמשים אותך ברכבת או באוטובוס, תחת המעיל שלך, ואת לא ממש יודעת איך להגיב ומה לעשות.

לסקירה המלאה

 

 

בגן חיות הטרף – אריק לארסון

"היו אלה אנשים מורכבים שפעלו בתקופה מורכבת, לפני שהמפלצת הכריזו על טבען האמיתי." (עמ' 16)

ויליאם דוד היה פרפסור להיסטוריה משיקגו, שביקש לו משרה נוחה שתאפשר לו להשלים את מה שהגדיר כמפעל חייו: כתיבת "עלייתו ונפילתו של הדרום הישן"; פרוייקט בן ארבעה כרכים, שדרש זמן רב, זמן שלא עמד לרשותו עקב דרישות המשרה. מינויו, על כן, לשגריר ארצות הברית בברלין, אמור היה לפנות לו זמן לכתיבה אקדמית, בצד חובותיו כדיפלומט.

אלא שהשנה היתה 1933, תחילתה של התקופה הנאצית בגרמניה. זמן פנוי ושלווה לא בדיוק חיכו לדוד בברלין.

לסקירה המלאה

 

 

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – אלנה פרנטה

השלישי מתוך ארבעה הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה. משאיר את הקורא(ת) תלוי(ה) באוויר, עוצר(ת) נשמתה, ומחכה לרביעי והאחרון בסדרה.

איטליה בשנים 1968 – 1976, נתונה היתה בגל אלימות גובר והולך, שנבע, בחלקו או ברובו מן המצב הכלכלי. כוחות פשיסטיים מימין נלחמו בהתאגדויות קומוניסטיות / סוציאליסטיות. אלימות, בריונות, מעשי רצח, התארגנויות, התאגדויות, ובהמשך – הבריגדות האדומות, ארגון שביקש להביא למלחמת מעמדות כוללת, ולא בחל באמצעים אלימים משלו. יחד עם אלה עלה כוחה של המאפיה והשפעתה על מערכות השלטון.

שתי הנשים שהכרנו בספרים הראשונים – אלנה גרקו, המספרת, שהצליחה, כנגד כל הסיכויים להגיע לאוניברסיטה ולסיימה, להוציא ספר שזכה להצלחה מסוימת, ומולה לינה, או לילה, כפי שאלנה/לנה מכנה אותה, נשארה בנאפולי, ולאחר שנטשה את בעלה, עברה לחיות עם גבר צעיר (באותה דירה אך לא באותה מטה) שפרש עליה ועל בנה את חסותו. לינה נאלצה לעבור לעבוד עבודה פיזית קשה ומפרכת במפעל לייצור נקניקים, עבודה הפוגעה בבריאותה, בידיה, אבל, באופן מסוים מביאה לה שלווה, שכן אין היא תלויה עוד בבעלה.

לסקירה המלאה

 

רשימת האימהות – גלי מיר-תיבון

בין כל סיפורי וספרי השואה נבלע לרוב סיפורה של יהדות רומניה, נבלע ונבלל בשאר הסיפורים, הוצנע מעט, כי הרי רומניה היתה בת ברית למשטר הנאצי. אבל יהודיה לא היו מוגנים. כלל וכלל לא.

ספר שפותח צוהר לסיפורה של יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השניה, ואף יותר מכך, מעלה שאלות ותהיות אצל הקורא/ת – מה הייתי עושה אילו? אילו הייתי בראש הועד היהודי במקום הכינוס / מחנה הריכוז הזה או האחר? כשמגיעות המכסות למשלוח למחנות עבודה, כשצריך לצמצם את האוכלוסיה, בגלל מחסור ומחלות? את מי לשלוח קודם? על מי לשמור? האם ניתן לשחד את הממונים מטעם השלטונות? ומי יממן את השוחד?

שהרי כבר בספרים אחרים ובסיפורים אחרים הוטח בנו, הקוראות והקוראים, כי בעצם בכל אחת ואחד מאתנו חבוי משתף הפעולה / ממלאת הפקודות.

לסקירה המלאה

 

וזרח הלילה – אִילה בן-פורת

"… אין קשר בין לקחת אחריות ובין להצטער. אני למשל לוקח אחריות על מה שעשיתי, אבל לא מצטער. טוב, זה לא מדויק. כן ולא. …אני יודע שאפילו אם הייתי יכול לחזור  אחורה הכול היה קורה אותו דבר בדיוק. ובכל מקרה, דברים שאי אפשר לשנות, מה יש להצטער עליהם." (עמ' 9 – 10)

ילדים / נערים ונערות בפנימייה. כמו שיש כאלה כמה וכמה בארצנו.

ספר שאין בו חמלה ואין בו חסד, רק כאב ותחושה הולכת ונמשכת של החמצה.

לסקירה המלאה

 

 

שיר ענוג – לֵילָה סְלימאני

מרים רק רצתה לשוב לעבוד. השהות היומיומית עם הילדים, והילדים בלבד, גרמה לה להרגיש כבויה יותר ויותר מיום ליום. חסר היה לה הלהט והעניין בחיים שמחוץ לבית. ולא שהיא לא אהבה אותם או חרדה לשלומם, אבל היא נזקקה למשהו נוסף, עיסוק משלה.

ומצד שני החשש להפקידם בידיה של אשה זרה.

"מיום שנולדו, היא חוששת מהכול. ביחוד היא חוששת שימותו. היא לא מדברת על כך,… אבל בטוחה שלכולם יש מחשבות כאלה. היא משוכנעת שכמוה, גם להורים אחרים קרה שהתבוננו בילד שלהם בשנתו ושאלו את עצמם מה היו מרגישים אילו הגוף הזה היה חסר חיים,  אילו העיניים העצומות לא היו נפקחות עוד. זה לא בשליטתה. תסריטי בלהות קונים שביתה במוחה והיא מסלקת אותם בטלטול ראש, במלמול תפילות, בנגיעה בעץ ובחמסה שירשה מאמה. היא הודפת מעליהם את המזל הרע, המחלות, התאונות, התאוות הזדוניות של חיות הטרף. .." (עמ' 18)

ספר שסופו המזוויע ידוע מראש, מלכתחילה, ואי אפשר להניחו מן היד.

לסקירה המלאה

 

כתב סתרים – שושי בריינר

ספר על אהבה. אבל לא כזאת של רומנרומנטי. אהבה כמעט בלתי אפשרית, שצריך רק לקוות לה. סיפור בתוך סיפור.

"אני רוצה לספר לכם סיפור אהבה. אבל לא עליי ועל זוגתי נאוה אני רוצה לספר, אלא על אוהבים אחרים. זהו סיפור נפתל ומעורר תמיהה, יש בו שכול וכישלון (ויסלח לי ברנר), יש בו רמייה ועיוורון, יש בו תוקפנות וגם השפלה. כן, על פי כל הגדרה מקובלת, הקשר הזה בהחלט עמד על ראשו. ובכל זאת, זהו סיפור אהבה, כי מעל הכול, יש בו מה שמעידים על עצמם האוהבים הנוגעים בדבר, ואין איש מלבדם שרשאי לתאר את אשר בלבם. ובכלל, מי יקבע מהו נופה של האהבה? לפעמים, כך מתברר, פניה כפני הירח, אבק ומכתשים וחושך, ורק לעתים אור-מעט מושאל מן השמש." (עמ' 9)

פנינה (עוד פנינה) די נסתרת, שכמעט ופספסתי.

לסקירה המלאה

 

 

Bellwether – Connie Willis

סופרת אהובה עלי מאד, שהספר הזה שלה נקנה לקינדלי כבר לפני זמן רב, ומשום מה דחיתי את קריאתו עוד ועוד.

כל מי שעובד בארגון גדול מכיר את ראשי התיבות הללו, שמתישהו הופכים לאיזה סלט, כשאף אחד לא ממש זוכר מה בדיוק מייצגים כל ראשי התיבות הללו, אבל הם נשארים ומתרבים.

 

משהו כמו:

CRAM (Communications Reform Activation Management).

ספר על ארגונים ותרבות ארגונית. ספר מצחיק, מאיר עיניים וחכם עד מאד.

לסקירה המלאה

 

 

ואם צריך לקחת מן השנה הזו ספר אחד, שמלווה אותי כל יום, ויישאר אתי לתמיד, הרי זה הספר הזה:

A Little Life – Hanya Yanagihara

הספרים הכי חזקים הם אלה שחודרים הכי עמוק ונחים בקרקעית נשמתך. אלה שפתאום את מוצאת בהם משפט שהוא בדיוק את.

ואין לאן לברוח מהמשפטים האלה. גם אם לא תרצי להודות בפני עצמך, המשפט הזה הוא האמת שלך. ללא כל קשר לסיפור שאת קוראת, לחיים של הגיבור, שאין שום קשר בין חייו לחייך, אבל משהו שהוא אומר, משהו שקורה לו, משהו שהוא חושב, גם את חושבת.

סיפור חייו של ג'וד סנט פרנסיס, שהיה יכול להיות נער כל אמריקני, סיפורו של החלום האמריקני שהתגשם. .. היה יכול, אבל לא.

ספר שאין בו נחמה לקוראת, רק עוד ועוד כאב. כמו אגרוף ועוד אגרוף לקרביים, ואין מנוחה.

הרבה דמעות הזלתי על הספר הזה. לא במקומות של רוע שאין לו שיעור, אלא במקומות בהם הגיבור פוגש את הטוב ולא מאמין. המקומות בהם שוב ושוב ניתנת לו אהבה, והוא בוחן אותה, והוא מרגיש כל הזמן "על תנאי". ואף פעם אין הוא מוצא שלווה.

הרבה כאב יש בספר הזה. והוא נפלא ונהדר. חודר קרביים. ונשאר. לתמיד.

ותודה מיוחדת לאופיר טושה גפלה שהמליץ ולא הרפה, עד שקראתי.

ונדמה לי שהספר הזה נמצא כבר בתרגום, אם תרצו לחכות עוד קצת.

לסקירה המלאה

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *