לווייתנים שרים בעמק – רונה שפריר

"לפעמים, במיוחד בקצות היום במיוחד בסתיו, בית ראשונים הוא המקום היפה בעולם. זהרורים של אור מגיחים בין הברושים, שלוחות אחרונות של שמש מלטפות את האנשים הלוקטים את שאריות יומם אל סף הבית.

לפעמים, במיוחד בעתים שכאלה, הדממה בוקעת לה מבעד לעולם ומנקה את כולו.

וחברי בית ראשונים חותכים בצל ועגבנייה לארוחת הערב או מקריאים סיפור לילד או נועלים נעלי ספורט לקראת צעידת הערב. ותקווה לא מובנת עולה בלבם, כמו פרח ענק שלרגע נפתח, לרגע מבטיח." (עמ' 302)

בסוף הספר, בפרק ה"תודות" כותבת רונה שפריר כי הספר עוסק בחיים שבין לבין: בין החיים לבין המוות. גם בכיתוב על הכריכה האחורית נאמר כי הספר הוא "מסע אל קו התפר שבין החיים למוות", ואני קראתי בספר הזה דברים אחרים לגמרי; אכן היו בו ענייני החיים-המתים, אלה חסרי ההכרה הנמצאים על סף מותם ומחוברים למכונות המחזיקות אותם בחיים, אלה שאין להם מכאובים ואין להם מחשבות (כך אנו מקווים), אבל עדיין יש להם סימני חיים. אבל העיקר, העיקר בעיני היה סיפורו של הקיבוץ, או, אולי, סיפורה של התנועה הקיבוצית כולה. כי ככה זה, קיבוצניקיות וקיבוצניקים לשעבר, מזקקים את "הקיבוץ" מתוך כל סיפור ש"הקיבוץ" הוא המסגרת שלו.

אפילו הסיפור, בעיני, לא היה ממש חשוב, בכל אופן לא יותר חשוב מהמסגרת – "הקיבוץ" כאמור. זאת אומרת – הסיפור חשוב ומרתק, מהפך דפים וכתוב נפלא, אבל לאורך כל הסיפור, לאור כל הספר, בלט לעיני "הקיבוץ" ובלטה לעיני "החברה הקיבוצית".

"הקיבוץ הוא מקום ידוע בסודותיו הקטנים והמלוכלכים… היא מכירה את הסודות הקטנים של הכסף ש"הולך" לנסיעות דחופות של אלה שיש להם יד בקופה, את היחסים האפלים עם החברים ממועצת החלב…" (עמ' 37)

"… כמו כל מסורת, כך נולדה המסורת הזו: מאילוצים שהפכו לאידאולוגיה." (עמ' 121) (כך, נדמה לי, הצדיקו את הלינה המשותפת ואת החינוך המשותף).

".. צר לי לומר,.. שעשינו טעות, שהמצאנו אידאולוגיה שלא מתחשבת בבני האדם, בנפש של בני האדם. והנפש מורדת. בסוף הנפש רוצה לשוט חופשי בעומק ובגובה, בלי שימרטו אותה בסיסמאות. …" (עמ' 142 – 143)

"… במילון של הדור שלי אגואיסט זו המילה הכי גרועה שיש, או אולי שנייה רק לקפיטליסט. אחד שדואג רק לעצמו הוא אחד שפוגע ברוח העבודה והחזון המשותף. …" (עמ' 233)

אבל בלי סיפור הרי אי אפשר. גיבוריו – שתי דמויות דחויות מעט. מרגלית (במלעיל, בדרך כלל) בן שושן, שנקלטה בקיבוץ כילדה, בזכות מעמדה של סבתה בקיבוץ. האם, בתה של הסבתא, ברחה משם מתישהו, כמו רבים בני דורה, ובני ובנות הקיבוץ בכלל, שאהבו מאד את המקום היפה הזה, שבו גדלו ובו התחנכו, ואף-על-פי-כן לא יכולים היו להשאר שם, משום מה (כמו לא מעט מבני דורי). מרגלית בן-שושן שנקלטה בחברת הילדים המקומית, שהיא חברה סגורה ואליטיסטית, ויש בה מעמדות, והילדים החדשים, וכמובן גם ילדי החוץ, שמור להם תמיד המעמד המיוחד של המדרגה הנמוכה ביותר, ושנים על שנים עוברות, לעתים, עד שניתנת הרשות לטפס מעט במעלה המדרגות.

וישנו אביעד פיינגולד, על פניו מן העלית שבעלית, בנם של מיכל הלוי, בתם של שניים ממייסדי הקיבוץ ומהיסודות החשובים ביותר בו, מיכל היפה, ראשונה בין הבנות בחברת הילדים, ואבינועם פיינגולד, שאולי לא היה לו ייחוס כל כך מפואר, אבל יופיו קנה לו מקום גבוה בסולם הדרגות. אבינועם מת, כך פתאום, לעיני אביעד שהיה אז בן עשר, וכל עולמו של אביעד התפרק. אביעד הוא נער בודד למדי, המוצא עניין רב בלווייתנים, נדמה לו שהוא שומע את שירתם וקולותיהם, ואלה מלווים את מחשבותיו.

פעם היה לו חבר טוב, נער שנקלט בחברת הילדים, והאמין כולו באידאולוגיה הקיבוצית, נער יתום מאם, כמו שאביעד יתום מאב:  "..אחד בלי אבא, אחד בלי אימא, ביחד אנחנו מושלמים, אמרנו והאמנו שאנחנו סוג של פזל שהשלים את עצמו, האמנו שניצחנו את הסיפורים הישנים ושאנחנו בונים את האדם החדש שאינו פרזיט. …" (עמ' 31)

אבל עכשיו גלעד, זה שמו, נמצא בגרעין הגשמה לאיזשהו מקום, ואביעד שוב נותר לבדו, הוא והלווייתנים, והבריכה שהוא שוחה בה מדי יום, הבריכה שמרגלית אחראית בה על המזנון ("טובה" מיוחדת שהקיבוץ מאפשר לה, כי אבינועם, כשעוד חי, לחץ ונדנד ו"סידר" לה את העבודה הזו. אבינועם היה האיש שאהבה, האיש שהבטיח לה הבטחות, ולא נשאר חי כדי לקיימן).

והקיבוץ – הגיבור הראשי. בית ראשונים. קיבוץ שלא עבר הליכי הפרטה, קיבוץ שיתופי.

כל מי שמכיר קיבוצים, מכיר את התנועה הקיבוצית, בנות ובני קיבוצים בעבר ובהווה, יודעים כי כדי להיות קיבוץ שיתופי בימינו צריך להיות קיבוץ עשיר במיוחד (חוץ מקיבוץ סמר, שהוא מקרה מיוחד באמת). וכדי להיות קיבוץ עשיר במיוחד, צריך מפעל או מפעלים שיהיו רווחיים ומצליחים, כי החקלאות כבר לא באמת מפרנסת בימים אלה. וכדי שהמפעלים יהיו רווחיים ומצליחים צריך שתהיה להם הנהלה מקצועית, ואי אפשר יותר לקבל החלטות הנוגעות לניהול באסיפה הכללית. לכן האסיפה הכללית מסמיכה מספר מצומצם של אנשים שיעסקו בענייני המפעל, ומפקידה בידם את ההחלטות. לטוב ולרע.

גם בבית ראשונים יש מפעלים שכאלה, מצליחים מאד. לכן חדר האוכל יכול להגיש מאכלים מצויינים לסועדים, לכן ניתן להשקיע בנסיעות לחו"ל ובמכוניות לחברים, ובהשכלה גבוהה. רק את שיפוץ מגורי ה"וותיקים" דוחים עוד ועוד, כי תמיד יש משהו יותר דחוף.

"… הם, כרגיל, עושים את מה שאומרים להם שצריך, שטובת המשק, שטובת הילדים, שטובת התנועה. הם דור כזה שלא ידע להגיד סטופ, …" (עמ' 247)

יש בריכה הפתוחה גם למתרחצים מן החוץ (עירניקים), תמורת תשלום הולם, גם מערכת החינוך פתחה שעריה לילדי העירניקים, לא בהכרח מסיבות אידאולוגיות כמו אינטגרציה, אלא משום שגם כאן יש תשלום הולם, המאפשר לקיבוץ לשמור על רמת החיים הגבוהה של חבריו.

ויש מפעל אחד שקוראים לו "החממה", והוא מוגן בגדר ושער, ושומרים מסתובבים בחצריו. אומרים שמגדלים שם זן נסיוני של פלפלים, אבל אין שום אפשרות להכנס ולראות. הכל סגור ומסוגר.

ויש סוד. סוד קשה וכואב הקשור בחממה. אביעד נתקל בו כמעט במקרה, ומשתף את מרגלית. ועכשיו צריך לפעול. לפעול גם אם הפעולה תהיה נגד הקיבוץ, נגד ההנהלה, אפילו נגד אימו.

וברקע יש סבא שלו, אבא של מיכל, האיש הכי קרוב אליו, שחולה מאד, וישנה מיכל, מרוחקת מעט, שאין הוא מסוגל לקרוא לה "אמא", והאחות הקיבוצית, והמזכיר, וה"טובים" וה"רעים". ומין מתח באוויר שחייבים וצריך לפוגג.

בספר הזה מצאתי, כאמור, בעיקר את סיפורו של הקיבוץ, של התנועה הקיבוצית. והסיפור הנשזר לתוך אותו סיפור מסגרת, מרתק וכתוב נפלא. (מעניין מה עירניקים ימצאו בספר הזה.)

מומלץ.

ועוד כמה דברים שמצאתי לי בין השורות, ומיד אימצתי לתוך "דברי הימים של הספרים שקראתי", לזכרון תמיד:

"ניו אייג' זו מחלה, בן אדם, זה דפקט. אנשים מתחילים מדיבורים מיסטיים ואחר כך מאמינים שאלוהים חי להם בתוך הביצים, שמלאכים מדברים איתם ונותנים להם הוראות שימוש ושהם עצמם קדושים. מתחילים ללבוש רק לבן, אבל ממשיכים לעשות שחור. .." (עמ' 255)

"… כל כך הרבה דברים אי אפשר למדוד: אי אפשר למדוד חורים שגדלים בתוך הלב, אי אפשר למדוד געגוע ואי אפשר למדוד אכזבות, כמו שאי אפשר למדוד אהבה. כל הדברים החשובים לא מדידים וגם לא מובנים. … " (עמ' 255)

"… חלום חי הוא חלום שמוכנים לחיות אותו… סבא שלי לימד אותי. הקיבוץ שלנו היה פעם חלום חי, ועכשיו הוא חלום מת." (עמ' 282)

"… כמו ענן שחיכה יותר מדי זמן להתפזר לגשם." (עמ' 286)

לווייתנים שרים בעמק – רונה שפריר. הוצאת: עם עובד. 307 עמודים

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

https://youtu.be/HWPVJlyJkbg
לוויתנים שרים

אלה יווניה קוראת ספרים