ארץ קטנה – גָאֵל פָיי

"'המלחמה בין הטוטסי להוטו, זה מפני שהם לא מאותה ארץ?'

'לא, לא זה העניין, הם חיים באותן ארצות.'

'אז… הם לא מדברים אותה שפה?'

'דווקא כן, הם מדברים אותה שפה.'

'אז הם לא מאמינים באותו אל?'

'הם כן מאמינים באותו אל.'

אז.. אז למה הם נלחמים?'

'כי אין להם אותו אף.'" (עמ' 7 – 8)

מה אנחנו יודעים על אפריקה? מה אנחנו יודעים על רואנדה? מה אנחנו יודעים על בורונדי? מה שלמדנו בשיעורי הגאוגרפיה נשכח ברובו. המורים להיסטוריה לא הקדישו יותר מדי זמן ליבשת השחורה, אלא בהקשרים של אירופה ואמריקה, כי כך הכתיבו ספרי הלימוד. אפריקה היתה (ועודנה?) החצר האחורית של העולם המערבי. ההיסטוריה שלה קרובה, קרובה מאד, לעתים נכתבת בזמן הווה. אנחנו קוראות את ההיסטוריה של אפריקה בעיתונים.

זהו סיפור התבגרותו של נער אחד, בן תערובת. אביו צרפתי שהגיע לרואנדה ונישא לאמו, בת המקום משבט הטוטסי, ובגבור המתח הפנימי בין הוטו לטוטסי, גלו מארצם אל הארץ השכנה – בורונדי, ועברו להתגורר בשכונה של זרים ודיפלומטים.

בבורונדי היו זרים, אבל לא לגמרי. אבל הגעגועים היו תמיד אל המולדת, אל רואנדה.

והחיים היו רגילים לגמרי. כמו בני נוער בכל מקום.

"אך בזמנים שלפנֵי, לפני כל זה, לפני מה שאני עומד לספר עליו וכל השאר, היה אושר, חיים שלא דורשים שום הסבר. הקיום היה מה שהוא, מה שהיה תמיד, ומה שהייתי רוצה שימשיך ויהיה לעד. .." (עמ' 14)

משפחה רגילה, אב, אם, בן, בת. הבן הוא המספר. נער בגיל ההתבגרות, עם חברים בני גילו, שיחד יש להם הרפתקאות משלהם, ויריבויות ואחוות ומשחקים של בנים בגיל העשרה בכל העולם. והם מנסים שלא לשמוע ולא לדעת יותר מדי על מה שקורה מחוץ לרחוב, מחוץ לשכונה.

אבל העולם שמבחוץ, שלעולם אינו שבע ממלחמות וממאבקים, העולם הזה מתדפק על שערי השכונה, והעיר, והארץ.

"אנשי האזור הזה, כמוהם כאדמתו. תחת מראית עין של רוגע, מאחורי חזות של חיוכים ושל נאומים שופעי אופטימיות, פועלים ללא הרף כוחות תת-קרקעיים, אפלים, ורוקחים תוכניות של אלימות והרס אשר חוזרות ומתפרצות מדי כמה שנים, כמו רוחות רעות: 1965, 1972, 1988. שד אפל מופיע במרווחים קצובים ומזכיר לבני האדם שהשלום אינו אלא פסק זמן קצר בין שתי מלחמות. אותה לבה רעילה, אותו זרם סמיך של דם, עמדו לפרוץ שוב מעל לפני השטח. טרם ידענו, אך שעת הבעירה הגיעה. הלילה עמד לשחרר לחופשי את להקות צבועיו וזאביו." (עמ' 100)

"אחר כך נודע לי שזו מסורת להשמיע ברדיו מוזיקה קלאסית בעת הפיכה. ב- 28 בנובמבר 1966, להפיכה של מיל מיקומבֶּרו, השמיעו את הסונטה מס' 21 לפסנתר של שוטברט; ב- 9 בנובמבר 1976, להפיכה של ז'אן בַּטיסט בָּגאזָה, את הסימפוניה השביעית של בטהובן; וב-3 בספטמבר 1987, להפיכה של פּייר בּוּיויָה, את הבולרו בדו מז'ור של שופן.

באותו יום, 21 באוקטובר 1993, קיבלנו את 'שקיעת האלים' של ואגנר. …" (עמ' 102 – 103)

האם חזרה אל רואנדה, מתישהו. מתישהו נפער בור בתוך המשפחה, פרידה בלתי מובנת לילדים. בתוך כל הכאוס שמסביב. אחר כך פרצו המהומות ברואנדה, בין הוטו לטוטסי, והבחירות בבורונדי, סוף סוף בחירות, הביאו לחילופי השלטון, ולמתחים חדשים-ישנים לצוף על פני השטח.

המאבקים השבטיים זלגו לתוך בורונדי, ויחד עם האיבה בין תומכי השלטון למתנגדיו, הגיעו המהומות גם אל בורונדי. תחילה רק שמועות, אחר כך התקרבו. אחר כך הוקמו מחסומים בין ערים, אחר כך בין שכונות.

אחר כך אי אפשר היה עוד להשאר ילדים חסרי דאגות, כמעט, אי אפשר היה לשמור על אי-הידיעה, על הבּוּרוּת המבורכת. אי אפשר היה שלא לקחת חלק, כלשהו.

אי אפשר היה להשאר ילדים.

"באותו אחר צוהריים, לראשונה בחיי, נגלתה לי המציאות העמוקה של הארץ. גיליתי את השנאה בין ההוטו לטוטסי, את קו ההפרדה-הלא-עביר שהכריח כל אחד להיות במחנה זה או במחנה האחר. כמו השם שמקבל ילד בלידתו, במחנה הזה נולד ולעד נשאר כבול אליו. הוטו או טוטסי. או זה או זה. עץ או פּלי. כמו עיוור שנפקחו עיניו התחלתי להבין את המחוות והמבטים, את הדברים הלא-נאמרים וההתנהגויות שתמיד נעלמו ממני.

המלחמה, גם בלי שמבקשים ממנה, דואגת תמיד למצוא לנו אויב. ואני, שרציתי להישאר ניטרלי, לא יכולתי. נולדתי עם ההיסטוריה הזאת. היא זרמה בתוכי. השתייכתי אליה." (עמ' 116)

הקריאה בספר הזה מלוּוה במועקה הולכת וגדלה, במתח בלתי נסבל כמעט, בתקווה שברור לגמרי שהיא נכזבת, שמשהו תמים וטוב יישאר.

אבל שום דבר תמים וטוב לא יכול להיות במלחמת אזרחים, וברצח עם ובטבח של אלה שפשוט היו שם, שפשוט נולדו בצבע הלא נכון, או בשבט הלא נכון, או עם האף הלא נכון.

ומה שהיה לעולם לא יהיה ולא יוּכל להיות עוד.

ונותרה רק האימה.

"… רצח העם הוא כמו כתם נפט בים; מי שלא טבעו בו נותרו מוכתמים לכל חייהם." (עמ' 160)

 

ושוב, אני חוזרת לשבח את בחירותיה המצוינות של אורנית כהן-ברק, עורכת הסדרה לספרות יפה.

מומלץ ביותר.

 

ארץ קטנה – גָאֵל פָיי. תרגום: ניר רצ'קובסקי. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות יפה. 188 עמודים

Petit Pays – Gael Faye

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *