הירחים של יופיטר – אליס מנרו

"עכשיו אינני מאמינה עוד שסודות של אנשים הם מוגדרים ונוחים להיאמר, או שרגשותיהם מפותחים דיים וקלים לזיהוי. אני לא מאמינה בזה. עכשיו אני יכולה רק לומר שאחיותיו של אבי קירצפו את הרצפות בחומר חיטוי, הן אלמו אלומות וחלבו את הפרות ביד. … בנות הדודות של אמי התנהגו בדרך אחרת; הן התלבשו יפה וצילמו זו את זו; הן טיילו בעולם. לא משנה איך התנהגו, הן כולן מתת. אני נושאת בתוכי משהו מהן. .." (עמ' 47)

מה נשאר אתנו מילדותנו, כשבגרנו, אם הבית שחיינו בו כבר לא קיים, או נמכר לאנשים אחרים, אם הסביבה כולה שינתה פניה? מה נשאר לנו ממשפחתנו, אחרי שכל "המבוגרים" של פעם הלכו לעולמם? רק זכרונות. לעתים יהיה זה קרוב או קרובת משפחה, שפעם, כשהיינו ילדים, הקסימו אותנו בכל מיני דרכים – בלבוש אקסצנטרי במיוחד, במשחקים ששיחקו איתנו, בהתנהגות שכשבגרנו כבר נראתה לנו קצת ילדותית, או המונית. עד שלעתים התנשאנו מעליהם, כאילו היו פחות טובים מאיתנו. כזוהי, קצת המספרת ב"צ'אדֶלים ופלֶמינגים" הסיפור הראשון, בספר, המחולקת למשפחת האם – הצ'אדלים – ומשפחת האב – הפלמינגים. עם משפחת האב, אחיותיו שמעולם לא עזבו את החווה, כמעט לא היה קשר, למרות שחיו קרוב מאד, משום שלא היו ממש ניידות. בנות הדוד של האם, שהיו כאחיותיה כמעט, דווקא נהגו לבקר, ונחשבו כ"מי שעשו משהו בחיים".

"בת הדודה אַייריס מפילדלפיה. היא היתה אחות. בת הדודה איזבל מדֶה מוין. היתה לה חנות פרחים. בת הדודה פלורה מוִויניפֶּג, מורה; בת הדודה ויניפרֶד מאדמונדטון, מנלהת חשבונות. עלמות חסודות, קראו להן. רווקות זקנות היה מונח דל מדי ולא היטיב לתארן. " (עמ' 9)

אבל אחר כך, בשנים שיבואו, אחרי שתינשא ל"כסף ישן", תביט עליהן המספרת קצת בריחוק, קצת כאילו הן פחותות ממנה. ואחר כך, הרבה אחר כך, יהיו בה הרהורי חרטה, מעט.

 

".. כמעט הגעתי למצב של מבוגר שמתבייש שמעולם לא למד לקרוא, עד כדי כך חשתי לא כשירה לעבודת כפיים. בעיני כל מי שהכרתי, עבודה משמעה לעשות דברים שלא הייתי טובה בהם. על העבודה היתה גאוותם ועל פיה העריכו זה את זה. (מיותר לומר שהדברים שכן הייתי טובה בהם, כמו לימודים, היו חשודים או סתם בזויים.).." (עמ' 80)

המספרת ב- עונת תרנגולי ההודו – מתארת את התקופה בה היתה בת ארבע-עשרה ועבדה במשחטה של תרנגולי הודו. לכאורה, נושא דל מזה יהיה קשה למצוא. כי מה כבר יכול להיות מעניין בעבודה במשחטה של תרנגולי הודו, ואפילו בעונה הבוערת שלקראת חג המולד? ומה כבר יכול להיות מעניין באנשים העובדים במשחטה של תרנגולי הודו? אנשים פשוטים העובדים עבודת כפיים מייגעת, מלוכלכת, רועשת, כזו שאין בה הרבה כבוד. אבל מנרו יכולה לספר את סיפורם של האנשים הכי "פשוטים", כאלה שלעולם לא היינו מסתכלים לעברם,  ולהפוך אותם למרתקים

 

 "…פרנסס מגלה יותר מכול מחסור באינסטינקטים ההולמים עיירות קטנות, אמון ופזיזות שהיא אינה מודעת להם; לכך מתכוונים אנשים שאומרים שניכר בה שעזבה את העיירה. .. האמת היא שאף פעם לא היתה זהירה דיה. …" (עמ' 96)

פרנסס, גיבורת "תאונה" מלמדת מוזיקה בבית הספר המקומי. עיירה קטנה, כולם מכירים את כולם, כולם יודעים כמעט הכל על כולם. פרנסס לא ממש מחבבת את עבודתה או את תלמידותיה.

".. תיכוניסטיות יכולות להוציא את פרנסס מדעתה. הן רוצות לסגור חלונות, הן רוצות לפתוח חלונות. הן חשות רוח פרצים, הן מעולפות מחום. הן נוהגות בגופן ברוך, נעות במעין טראנס של אהבה-עצמית עגמומית, מטות אוזן לפרפורי לב, מדברות על צביטות בלב. נשים בתחילת דרכן. …" (עמ' 92 – 93)

לא, היא לא ממש מחבבת אותן, או את העיירה שהיא חיה בה. אבל יש לה רומן עם טד, המורה למדעים. היא משתדלת להיות מאד דיסקרטית, וגם הוא, כי יש לו אשה ושלושה ילדים. נדמה להם שאף אחד אינו יודע. ובכן, במקום קטן קשה מאד לשמור סודות. אם כי איש לא ידבר על כך בפניהם.

אלא אם כן יקרה משהו, ואז לא תהיה ברירה.

 

ויש עוד כאלה, סיפורים על אנשים ונשים, והיכולת המופלאה באמת של מנרו לקחת את הסיפורים הכי בנליים ולהפוך אותם למרתקים, גם בחלוף כמעט חצי מאה מאז יצאו לאור. היכולת הזו, לתמצת חיים שלמים לתוך מספר מצומצם של עמודים, מבלי לשעמם את הקורא/ת אף לא לרגע, היכולת לתאר בפרטי פרטים מאורעות ורגשות, עד שנדמה לקוראת כי היא מכירה את הגיבורות והגיבורים של הסיפורים הללו, כל אלה הופכים את הספר הזה ל(עוד) יצירת מופת שאסור להחמיץ.

ושמחה גדולה ממלאת אותי עם כל ספר שההוצאה בוחרת לתרגם ולהוציא לאור.

 

ועוד כמה אמירות שמצאתי בתוך הספר, ואהבתי מאד:

"'זו רק התשוקה לראות את עצמך משתקפת,' היא אומרת. 'אהבה תמיד מסתכמת באהבה עצמית. איזו טיפשות. את לא רוצה אותם, את רוצה את מה שאת יכולה להשיג מהם. אובססיה ואשליה עצמית. …" (עמ' 138)

(בתוך " האוטובוס לברדון")

 

"אחרי הנסיון האחרון של לידיה להתקשר לדאנקן, הגבר שחיה איתו בקינגסטון, היא התהלכה באחד מרחובות טורונטו וידעה שעליה להגיע לבנק, שעליה לקנות קצת אוכל, שעליה לעלות על הרכבת התחתית. היה עליה לזכור הוראות הגעה, ואת סדר הפעולה של דברים שיש לעשות: לפתוח את פנקס ההמחאות שלה, להתקדם כשמגיע תורה, לבחור לחם מסוג אחד על פני אחר, לשלשל אסימון בחריץ. נדמה שאלה הדברים הקשים ביותר שאי-פעם עשתה. .. היא ידעה היטב מהי התחנה הנכונה… היא ידעה איפה היא. אבל התקשתה לקשר בין עצמה לדברים שמחוץ לעצמה,…" (עמ' 53 – 54)

(בתוך " דולסֶה")

 

"נשים מדברות על המראה שלהן בדרכים שונות. חלקן מבהירות שמה שהן עושות כדי לטפח את עצמן נועד לצורכי סקס, לצורכי גברים. אחרות, כמו גלדיס, משַוות לכך רושם של מטלות בית שהן מתהדרות במידת קושיין…" (עמ' 78)

"..האין זה נכון שאנשים כמו הֶרבּ – גאים, חשאיים, מכובדים, – תכופות בוחרים באדם כמו בריאן, מבזבזים את אהבתם הנואשת על אדם טיפש ואכזרי שאפילו אינו מרושע או מפלצתי, אלא סתם מטרד תובעני?.." (עמ' 89)

(בתוך – "עונת תרנגולי ההודו")

 

מומלץ ביותר

 

הירחים של יופיטר – אליס מנרו. תרגום: אורטל אריכה. הוצאת: מחברות לספרות. 272 עמודים

The Moons of Jupiter – Alice Munro

 

לרכישה בפורמט רגיל ובפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

 

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *