חוף הים של ירושלים – עידו גפן

"חוף הים של ירושלים"; והלא אין לירושלים ים, וממילא אין לה חוף ים; וגם העטיפה מטעה: רגליים צצות מתוך המים, כמו מי שעומד עמידת ראש בתוך בריכה או ים, אלא שכאן הרגליים למטה והים למעלה.. מין היפוך עולמות מסוים, פנטסטי במידה. אבל עוד אגיע לזה – לסיפור הנושא את שם הספר: "חוף הים של ירושלים".

כמה מלים קודם לכן. הספר הזה צד את עיני, ושמרתי אותו ל"הזדמנות קרובה" (שבדרך כלל מגיעה הרבה יותר מאוחר, ולוּ רק בגלל הספרים הרבים המגיעים ודוחקים הצידה ספרים אחרים, את כולם אני רוצה לקרוא, והזמן לא תמיד מספיק. אבל שמרתי.) ואז באה המלצתה הנהדרת של אריאנה מלמד ב"הארץ" ספרים (בדרך כלל אני שומעת בקולה, וקוראת ספרים שהיא ממליצה עליהם), ותורו של הספר הזה הגיע מיד. (טוב, כמעט מיד)

נתקלתי כאן בכתיבה רעננה וייחודית, חריפה, צינית, אמפתית, מצחיקה, עצובה. הכל יחד, ובנפרד. תענוג גדול.

ולסיפורים עצמם.

הסיפור הפותח את הספר: "המחלקה הגריאטרית" שאינה מחלקה בבית החולים, אלא מחלקה בצבא. מחלקה אליה שולחים את הקשישים שמשפחתם אינה רוצה או יכולה להחזיק ולטפל בהם. קשישים מתפקדים לגמרי, או כמעט, שנעשו לסוג של נטל על המשפחה, ומה יותר טוב מאשר לשלוח אותם למחלקה מיוחדת שהוקמה לכבודם בצבא. לתת להם מדים ונשק, ולהפקיד אותם על משימת אבטחה באיזה מקום נידח למדי ובטוח לגמרי. כמעט.

סבא של יולי נוירמן, המספר, שהתאלמן לא מזמן והגיע לגיל 80, מתגייס לצבא, משום שהוא מרגיש מיותר בחייהם של בנו, אביו של יולי ושל יולי עצמו. אמו של יולי כבר מזמן לא בבית, פעם קמה ועזבה. עכשיו היא מנסה לחדש את קשריה עם בנה, במיילים שאינם נענים.מנסה להסביר למה עזבה פעם.
"… כולם הרי בטוחים שאהבה גדולה זה שני אנשים שבוחרים להיות אחד עם השני. אבל לי תמיד היה ברור שזה בדיוק הפוך. שדווקא כששני אנשים מרגישים שזאת ההזדמנות היחידה שלהם לאהוב, הם מחזיקים הכי חזק ולא עוזבים. …" (עמ' 30)

"… לפני שהספקתי למרוד במישהו שני ההורים שלי כבר מתו.. ורגע אחרי שהחלטתי למרוד בצבא פגשתי את אבא שלך. .. וברגע שהפכתי לאמא ידעתי שההזדמנות שלי למרוד בעולם – נגמרה. כי לאמהות אסור למרוד. …" (עמ' 36)

(אולי, בעצם, התאהבתי בכתיבה של גפן, גם כי כבר בסיפור הראשון מצאתי מישהי מ"בסיס האם" שלי, ואולי כי היא כל כך "דיברה" אלי, או בעצם דיברה מגרוני, כמעט. ובספר הזה היא לא היחידה.)

 

ב"אקזיט" – שירה, בתם של זוג צעיר, שבחרו לגור במקום מבודד, מתחילה לאבד קשר אל המציאות, ואף אחד לא מצליח להסביר למה. היא שוקעת אט אט אל עולם החלומות, ומסרבת או לא מצליחה לחזור אל עולם המציאות. עד ש..

 

ב"חוף הים של ירושלים" (הנה הגעתי) שנתן את שמו לספר, יש אהבה. בעיקר אהבה. זוג מבוגרים מאד, סמי וליליאן. היא איבדה את רוב זכרונותיה, ובכלל את עצמה, והוא מנסה, באהבה גדולה, להחזיר אותה אל המקומות היחידים שאותם היא זוכרת, ואולי, רק אולי (הוא לא באמת מקווה), להחזיר אותה חזרה ממחוזות השכחה.

 

ומתוך "משמעות החיים בע"מ" – "חשוב לי להבהיר, בשום שלב לא חשבתי להתאבד. ממש לא. זאת לא היתה תחושה שאני לא רוצה לחיות או משהו כזה. זה פשוט שפתאום, כשניסיתי לחשוב על זה לעומק, לא הצלחתי למצוא סיבה אחת טובה למה אני קם כל בוקר. למה זה מובן מאליו שאבחר לצאת מהמיטה, לצחצח שיניים ולהעביר עוד יום בעולם הזה"

אבא אמר שגם הוא הרגיש ככה אחרי התיכון. שזה קשה כשאין מסגרת, אבל לי היתה תחושה שזה יושב על משהו עמוק יותר. כי לא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי להתחמק מהתובנה המשונה שנחתה עלי, שיש מיליארדים של אנשים בעולם, ורובם, אם לא כולם, לא מבינים מה הם עושים פה. …" (עמ' 218)

על חוסר האונים שבחיפוש אחר משמעות של אנשי דור ה- Y. אלה המחפשים אתגר בחיים, משום שהכל כבר נעשה והכל כבר ישנו, ואין צורך באמת להתאמץ. ועל פתרונות הקסם המוצעים, תמורת סכום מתאים, וכל הניו-אייג'יזם שסביבם.

"אני חושב שאמשיך לחפש משמעות בחיים. אבל בכל מקרה, באותו יום, .. היה טוב לחיות לכמה רגעים גם בלי לדעת למה." (עמ' 230)

ויש עוד. ישנו הטכנאי שיודע לתקן כל מיני מכשירים חשמליים, עד שמגיע לידיו רדיו ישן שאי אפשר לכוון אותו לתחנות רדיו, אבל אם מכוונים ממש טוב, אפשר לשמוע מחשבות של אנשים בסביבה.

וישנה "הבחורה שגרה ליד השמש" ו"אניטה שבתי" שהיא גיבורת הסיפור הנושא את שמה, ואחר כך תשוב ותציץ בסיפורים אחרים.

 

ספר שנון וחכם על כאן ועכשיו, ועל דברים שמעבר. ספר שכדאי מאד מאד לקרוא.

 

חוף הים של ירושלים – עידו גפן. הוצאת: כנרת זמורה ביתן. 320 עמודים

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *