שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי – ג'ואנה קאנון

"ממש ברגע זה אנישוכבת על רצפת חדר האורחים ומחכה שימצאו אותי. מחכה שמישהו ישים לב שאני נעדרת.

עד שהם יגיעו יש לי הרבה זמן לתכנן מה אני עומדת לומר. הרבה זמן להיזכר בכל מה שקרה, ממש מההתחלה, ולהפוך את הדברים למשהו מובן." (*)

"בחייו של כל אדם יש סוד, משהו שהוא לא מדבר עליו. לכל אחד יש מילים שהוא שומר לעצמו. הדבר החשוב הוא מה עושים עם הסודות. האם גוררים אותם מאחור לתמיד, כמו מזוודה כבדה? או שמוצאים מישהו לספר לו?" (*)

פלורנס קלייבורן, אשה בת שמונים, דיירת בדיור מוגן (פעם קראו לזה "בית אבות"), בשם צ'רי טרי. בשלבים המוקדמים של דמנציה. היא עוד זוכרת, רוב הזמן, אבל מתחילה לשכוח.

התקופה האחרונה אינה קלה לה במיוחד. היא מודעת לשיכחה הפוקדת אותה. מיס אמברוז, המנהלת את צ'רי טרי (יש מעליה מנהלת נוספת, אבל היא פחות נוכחת בחיי הדיירות והדיירים) אמרה לה שהיא נמצאת בתקופת מבחן, שבסופה יוחלט אם תוכל להשאר בצ'רי טרי, שהוא דיור מוגן לדיירים עצמאיים, או תצטרך לעבור לגרינבנק, שגם הוא דיור מוגן, אך לאנשים הזקוקים לטיפול והשגחה מתמידים, תשושי גוף או תשושי נפש. היא לא רוצה לעבור לשם. היא מפחדת מן המעבר. היא יודעת ששם הוא המקום האחרון.

פעם כבר החליטו בשבילה שהיא צריכה לעבור. לעבור מהבית שלה, לדיור המוגן. שם תהיה תחת השגחה, שם תטופל.

"לא נדרש להם הרבה זמן לפרק את חיי. בניתי אותם במשך שמונים שנה, אבל בתוך כמה שבועות הם הקטינו אותם למידה שאפשרה להכניס אותם למעטפה ולקחת אותם לישיבות. הם חטפו אותם. הם גזלו אותם ממני בחופזה כשלא הייתי מוכנה, כשחשבתי שאוכל להתכסות בזקנה ויניחו לי לנפשי. דלת לא נשמעת אותו דבר כשסוגרים אותה בפעם האחרונה, וחדר לא נראה אותו דבר כשאת יודעת שלא תראי אותו שוב לעולם."(*)

פשוט העבירו אותה. החליטו שכך צריך ודי.

"קראו לזה דיור מוגן אבל לא הבנתי ממה מגינים עלינו. העולם עדיין ארב בחוץ. הוא התגנב דרך העיתונים והטלוויזיה. הוא חמק מבעד לסדקים בשיחות שהתנהלו מסביב והתנגן מהטלפונים הניידים. אותנו החביאו, אותנו אספו והרחיקו מעין כול, ופעמים רבות תהיתי שמא דווקא העולם הוא שעליו מגינים מפנינו." (*)

יש לה מזל לפלורנס קלייבורן שאלזי נמצאת איתה.

"ישנם שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי, והראשון הוא שהיא החברה הכי טובה שלי. " (*)

"היא תמיד פורמת את תפרי הדאגות של אחרים ומעלימה אותם. זה הדבר השני שצריך לדעת על אלזי. היא תמיד יודעת מה לומר כדי לשפר לי את מצב הרוח." (*)

התקופה האחרונה באמת לא ממש קלה לה, לפלורנס קלייבורן. היא נמצאת תחת מעקב מתמיד, ומתישהו תצטרך להבדק על ידי רופא שיחליט אם היא כשירה להישאר.

כמה טוב שאלזי נמצאת איתה. היא יכולה לדבר איתה על כל דבר, אלזי עוזרת לה להזכר בדברים שקרו פעם, דברים שפתאום החלו להעיב על חיי היום יום. אולי כי הגיע דייר חדש לדיור המוגן. דייר שנראה כמו רוני בטלר, אבל הוצג בפניה כגבריאל פרייס.

רוני בטלר שייך לעבר, עבר שהיא זוכרת רק פיסות ממנו, וקשה לה מאד לחבר את הפיסות באופן שיאפשר לה להזכר בהכל. ברצף הארועים שקיומם מעורר בה אי נוחות ופחד מסוים.

".. אמרתי. 'בחוץ. רוני בטלר. על ספסל. את רואה אותו?' … הבחורה שאלה, 'מי זה רוני בטלר?' … 'מישהו מהעבר. מישהו שהכרתי פעם.' … 'איזה יופי, לא? תוכלו לקשקש קצת.' … 'לא,' אמרתי. 'זה לא יופי בכלל.' .. 'למה לא?' …'כי רוני בטלר טבע ב- 1953.'" (*)

מאז שרוני בטלר, או גבריאל פרייס, הגיע לצ'רי טרי קורים כל מיני דברים מוזרים. או כך נדמה לה לפחות. יש לה פסלון של פיל, שבאופן קבוע מביט בחלון, ופתאום הוא מביט אל תוך החדר, היא קונה קופסת עוגיות בחנות המקומית, וכשהמנקה פותחת את הארון במטבחון, מתברר כי יש שם כבר כמה וכמה קופסאות עוגיות כאלה, שהיא כלל לא זוכרת שהיא קנתה. משקפת שלא שלה מתגלה פתאום בחדרה.

ובכלל, לא מניחים לה לשבת בשקט בדירתה, אלא מכריחים אותה להשתתף בפעילות בטרקלין הדיירים, שהוא מין מועדון שבו מתכנסים כולם, כדי לשחק משחקי חברה ולבהות בטלוויזיה (שתמיד פתוחה בקול רם מדי, לטובת כבדי השמיעה).

רק לפני כמה ימים פינו את אחת השכנות, וכל מה שנשאר ממנה הוא רק ערימה של דברים במכולה, שעוד מעט תפוּנה.

"כל החיים שלה – של ברנדה, או ברברה, או בכלל בטי – היו במכולה הזאת. היו שם קישוטים שאהבה וציורים שבחרה במו ידיה. ספרים שקראה או שכבר לא תסיים, תמונות שנתלשו מהמסגרות שלהן כאשר הוטחו במתכת. תמונות שניקתה מהן אבק וטיפלה בהן, תמונות של אנשים שאינם וכבר לא יוכלו לשלוף את עצמם מערימת הפסולת. כמה קל להיפטר, כמה קל לפרק. חיים קטנים, היו ואינם. לא נשאר דבר שיעיד שהייתה שם. הכול היה בדיוק כפי שהיה לפניה. כאילו מישהו שם סימנייה בתוך חייה וסגר את הספר בטריקה." (*)

רוני בטלר. רוני שידוע לה שטבע ב- 1953, ופתאום חזר לחייה, והוא נמצא שם כל הזמן, אורב לה, ואין לה למי להתלונן כי היא על תנאי. ישנו רק ג'ק, דייר מבוגר אף הוא, שמנסה לסייע. הם אפילו מצליחים לגלות יחד כמה רמזים למה שהיה פעם, מה שיוכל לעזור לה לזכור. אולי. אנשים מפעם.

התעלומה איכשהו הולכת ומסתבכת, ולקורא/ת לא ברור כלל אם התקלות אכן קורות, או שמה זכרונה של פלורנס מתעתע בה. לא ברור גם מה קרה בעבר, משום שזכרונה של פלורנס, כאמור, גם מן העבר הרחוק יותר, אינו דבר שניתן לבטוח בו לגמרי, וחסרים כל כך הרבה פרטים.

"לפעמים אני זוכרת, ולפעמים לא. לפעמים אני אומרת את הדבר הנכון, ולפעמים לא. בראש הכול מסתדר לי, רק כשאני מרפה מהדברים הם מתבלגנים. .." (*)

"מוזר שזה קורה. נדמה שאנחנו שוכחים, אבל הזיכרונות פשוט יושבים שם וצריך רק דבר קטן; ריח או מילים של שיר או פנים שמציצות לרגע מהקהל. הזיכרון שוטף אותך כאילו מעולם לא עזב. הזיכרונות תמיד מחכים, פשוט צריך לברר איך מוצאים אותם שוב." (*)

 

על החיים לבד, בגיל מבוגר, על החיים בדיור מוגן, אליו החברה מרחיקה את הקשישים, כל אלה יחד עם תעלומה שהיתה או לא היתה, וצל עבר המאיים על ההווה ומרתק את הקורא/ת.

מהפך דפים עד הסוף המפתיע בחלקו. (אם כי חלק מן הסוף הזה נראה כאילו "נתפר" בתפרים קצת גסים).

"אלזי הייתה החברה הכי טובה שלי. זה הדבר הראשון שצריך לדעת עליה. הדבר השני הוא שהיא תמיד ידעה מה לומר כדי לשפר לי את מצב הרוח. היה דבר שלישי. אני בטוחה, אבל הוא חומק כרגע מזכרוני, אז כנראה הוא לא כזה חשוב ככלות הכל." (*)

 

במהלך הקריאה לא יכולתי שלא להזכר בבית אבות אחד, שבו הייתי מבקרת תדיר במשך מספר שנים, פעם בחודש, במחלקה הסיעודית שבו. ולא יכולתי שלא להזכר באנשים שפגשתי שם. והייתי מוכרחה להרהר מחדש באנשים האלה, ובחייהם במקומות כאלה, אליהם הם עוברים מרצונם או שלא, ומכלים כך את שארית חייהם.

"'תמיד אומרים 'יום אחד', נכון? ואז מבינים שהגיע השלב שאין יותר ימים.'" (*)

מומלץ

 

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי – ג'ואנה קאנון. תרגום: שי סנדיק. הוצאת: תמיר סנדיק. 415 עמודים

Three Things about Elsie – Joanna Cannon

 

 

לרכישה (בכל הפורמטים. גם לקינדל)

 

*  נקרא בדיגיטלי, אין מספרי עמודים

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *