הסיפור של הילדה האבודה – אלנה פרנטה

"אני כותבת זמן רב מדי, ואני עייפה, קשה לי יותר ויותר לשמור את חוט הסיפור מתוח בכאוס של השנים, של האירועים הקטנים והגדולים, של מצבי־ הרוח." (*)

בכנס שנכחתי בו, לא כל כך מזמן, סיפרה לי אשה אחת שזה עתה החלה לקרוא את הספר הראשון בסדרת הרומנים הנפוליטניים והסתכלתי בה בקנאה מסויימת, משום שאני קראתים על פי קצב הוצאתם לאור, קודם השניים הראשונים – החברה הגאונה והסיפור של שם המשפחה החדש, ואחר כך הייתי צריכה להמתין תשעה חודשים, לערך, עד צאת השלישי בסדרה – הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו, ואז להמתין נצח של יותר משנה, עד צאת הספר הרביעי בסדרה; אבל מי שמתחילה לקרוא רק עכשיו, יכולה לקרוא את כולם ברצף, בלי לקטוע את הסיפור, בלי לשכוח חלקים אלה או אחרים.

אני, שלא חיכיתי, שבתי אל סיפוריהן לִילה ואלנה-לֶנו, כמו פגישה עם חברה ותיקה שלא נפגשתי אתה הרבה שנים, ואנחנו ממשיכות בדיוק מאותו המקום שהפסקנו, כאילו לא בגרנו מעט, ועשינו הרבה, ונסיבות החיים שעברו על שתינו ודאי חרטו איזה סימן בלתי נראה.

גם לילה ואלנה חוזרות, במהלך הספר הזה, למערכת היחסים שהיתה ביניהן אי אז בילדותן. לנו, שבסופו של הספר הקודם בחרה במי שאהבה בנעוריה על פני אישה ואבי בנותיה, תוך שהיא משאירה אותן ואותו בחוסר וודאות. בין נסיעותיה בעקבות ספריה, ובעקבות אהובה, המשפחה נשארת מאחור, וצריכה לתפקד, עד שהיא חוזרת. ושוב נוסעת.

שוב אין היא האשה הקטנה הלא משכילה, שבאה ממקום נידח ובלתי נחשב; עכשיו היא כבר עומדת על רגליה בזכות עצמה ובזכות הספרים שכתבה, יכולה להרשות לעצמה מעט ביטחון.

"(ה)הצלחה הקטנה של הספרון שלי בצרפת, עזרה לי להביט בעתיד בפחות חרדה, כאילו כל מה שהצלחתי לאזן באמצעות המלים הכתובות והנאמרות, באמת נועד להתאזן גם במציאות. הנה, אמרתי לעצמי, הזוגיות קורסת, המשפחה קורסת, קורס גם כל כלוב סגור של התרבות, קורס כל הֶסדר סוציאל־ דמוקרטי אפשרי, ובינתיים מנסה כל דבר באלימות ללבוש צורה אחרת, לא צפויה עד כה…פירוק כללי ובו־ בזמן הרכבה חדשה." (*)

אבל החיים לא באמת מאפשרים לך, אפילו אם פרסמת ספרים ואת מפורסמת ומרצה מבוקשת, ונודדת מעיר לעיר ואף ממדינה למדינה, כדי לפגוש בקהל קוראיך ולקדם את ספריך, אין הם מאפשרים לך להינתק מכל העוגנים, לפרוח, לנוּד ממקום למקום כמי שאין דבר הקושר אותה למקומה. לא. החיים עצמם יש להם דרישות משלהם, ואת צריכה להיות שם כדי לענות על הדרישות הללו.

" "…אשה פרודה עם שתי בנות ועם האמביציות שיש לך צריכה להתחשב במציאות ולקבוע על מה היא יכולה לוותר ועל מה לא "."(*)

בהשפעתה של לילה חזרה אלנה אל נאפולי, אל השכונה בה גדלה. השכונה הנידחת, שהעוני בה רב, ועתה גובר בה הפשע, ומלחמות הכנופיות, והפוליטיקאים המושחתים, והשנאות הישנות, והטינות הישנות, והאהבות הישנות, והתחרויות הישנות.

וגם בהשפעתו של נינו, שסירב לעזוב את אשתו לחלוטין, למרות שהופיע בפומבי לצדה של אלנה בכל מקום, למרות ששכר עבורה דירה, וארח בה אורחים חשובים ואורחות חשובות לא פחות, ודאג לכל ענייני הבית, כדי שאלנה תוכל לכתוב (ואולי גם להמליץ עליו למו"ל שלה).

"אהבתי אותו יותר מאשר את בנותי. למחשבה שאזיק לו ולא אראה אותו עוד קמלתי בכאב, האשה החופשייה והמשכילה איבדה את עלי־ הכותרת שלה, התנתקה מן האשה־ האם, והאשה־ האם שמרה מרחק מן האשה־ המאהבת, והאשה־ המאהבת מן הגסה־ הוולגארית הזועמת, וכולן נראו כעומדות להתעופף להן בכיוונים שונים. וככל שהתקרבתי למילנו גיליתי יותר שבוויתור שלי על לִילה לא ידעתי לשווֹת לעצמי קומפקטיוּת מבלי לדַגֵם את עצמי לפי המודל של נינו. לא הייתי מסוגלת להיות אני לפי הדגם שלי־ עצמי. בלי נינו חסרתי את הגרעין שממנו אוכל להתפרש אל מחוץ לשכונה ואל העולם, הייתי לעיי־ חורבות." (*)

שתי החברות חזרו והתקרבו והסימביוזה ביניהן הלכה וגברה. שתיהן הרו יחדיו, וילדו בהפרשים קטנים, וסייעו אחת לשניה, בעיקר לילה לאלנה, בטיפול בילדות ובבנה של לילה. ובקרבה הזו הסימביוטית, היה משום חזרה על דפוס ישן של פעם, דפוס שבו הן אוהבות-שונאות אחת את השניה, מתחרות בכל מיני עניינים, נאבקות על מקומן בעיני אחרים וזו בעיני זו, ותלויות האחת בשניה בעניינים רבים ושונים.

ושוב מתרחקות, ושוב חוזרות. והדפוסים החוזרים של ימי ילדותן, שבים ועולים על פני השטח שוב ושוב.

ומסביב – החברה האיטלקית בשנים ההן, שנים בהן הפשע המאורגן נכח בכל מקום, ויכולת לקוות למצוא עבודה ולהתפרנס, אבל כמעט תמיד היית תלויה באיזו משפחה שלטת באזורך, ופרנסתך תלויה בהם, גם אם התרסת כנגדם, גם אם בחרת שלא להענות לחיזוריו של בן המשפחה בנערותך, גם אם כל השכונה מסתכלת עליך בכבוד רב כי את זו שהעזת פנים כנגד "המשפחה", ויש לך שם של קצת משוגעת שצריך להזהר ממנה, אך בבוא היום והשעה תיוותרי לבדך, או כמעט לבדך. כי לילה, שידעה כל חייה לעמוד על שלה כנגד כל העולם הלא צודק שסביבה, המחיר ששילמה, לאורך כל הזמן הזה הלך והכביד.

"קיימת יומרה אצל מי שחשים שייעודם אמנות, ובעיקר ספרות: אנו עובדים כאילו הוענקה לנו סמכות; אבל למעשה, איש לא הסמיך אותנו לכלום, אנחנו הסמכנו את עצמנו להיות מחברים, ואף־ על־ פי־ כן אנחנו נעלבים כשאחרים אומרים לנו: הזוטה הזאת שכתבת לא מעניינת אותי, בעצם היא מעצבנת אותי, מי נתן לך זכות."(*)

"לְמה מועילים איפוא כל הדפים הללו. התכוונתי לאחוז בה, שתהיה שוב לצדי, והנה אמות מבלי לדעת אם הצלחתי."(*)

"בשונה מסיפורים, החיים האמיתיים, כשהם חולפים, נוטים לא לעֵבר הבהירות, אלא לעֵבר האפלה."(*)

הספר הזה מקיף כמה עשרות שנים, מתרכז פחות בפרטים הקטנים של היומיום, מדלג בחופזה, לעתים, על שנים מספר, ומביא לסיומם את סיפורן של שתי הנשים הרגילות הללו, שאין בהן שום דבר מיוחד, ורק יכולת הסיפור המופלאה של פרנטה הופכת את חייהן למרתק ומעשיר.

ארבעת הרומנים הנפוליטניים של פרנטה הם, בעיני, בחזקת קריאת חובה מומלצת ומענגת.

כדאי מאד מאד.

 

הסיפור של הילדה האבודה – אלנה פרנטה. תרגום: אלון אלטרס. הוצאת: הספריה החדשה. 483 עמודים

Storia della bambina perduta – Elena Ferrante

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (גם קינדל).

(*) הספר נקרא בפורמט דיגיטלי, על כן אין מספרי עמודים.

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *