חוה – איגי דיין

כמו קליידוסקופ צבעוני, ים של צבעים ומראות וקולות וריחות מתערבלים מול העיניים בשפע מטורף של זרם התודעה, ובתוכם חוט דק ויציב של סיפור, חוט שנמשך ונפרש, נע קדימה (בעיקר) ואחורה (לפעמים) בזמן. סיפור נפלא ועצוב לפעמים, ומרתק לגמרי, סיפור מהחיים.

הנה למשל (ורצוי לקרוא בקצב הראפ):

"חבר חדש. התרגשות. סדר חדש. עולמות תוכן חדשים. רעיונות חדשים. מבחני קבלה. אישורים מרוממים. דחיות מקריסות. קווים מתיישרים – חיבורים מאשרים – שייכות. שונות – קווים אחרים, שבורים, מופרעי תדר, תהומות תודעתיים, פערים נוסחי בלבול ועצב. נקודת התייחסות למדידה. איתות מהבהב להתמצאות במרחב. מישהו לחלוק איתו. מישהו לשאול. …" (עמ' 155)

איך הוא עושה את זה? את שואלת את עצמך, והשאלה מהדהדת גם לעניין הטכני של הכתיבה, משום שכל הסיפור הזה הוקלד על טלפון סלולארי, ואת, שמתקשה להשלים משפט, מסרון, בלי כמה וכמה שגיאות הקלדה, רק משום שהמקשים סמוכים כל כך אחד לשני, מתפעלת עוד יותר, וגם – איך הוא עושה את זה? והרי יש לו תופים ומוזיקה, והוא מוכר כבר וידוע בקהל המקומי, ופתאום – כשרון חדש שהיה חבוי ונסתר, ספר.

לפני כמה שנים קראתי ספר של יו לורי – "מכירת חיסול" – ותהיתי איך זה ששחקן מוכשר שכזה מוציא תחת ידו ספר מתח כתוב לעילא, מרתק ומהפך דפים. ועכשיו זה "חוה". איגי דיין המוכר כמוזיקאי מוכשר ונפלא, מוציא תחת ידו ספר, ולא סתם ספר אלא כזה הנקרא בנשימה עצורה, כזה שהחיים עצמם מפריעים לו להיקרא.

ארץ ישראל הישנה והדי-נידחת, ישוב שנמצא בערך בסוף העולם ומולו ישוב ערבי, וגיא ביניהם. והיריבות שבין שניהם, בעיקר בין בני הנוער, שאחר כך יתבגרו אבל לא יפסיקו לשנוא; שנאה שמקורה במעללי הילדות; המעללים של פעם.

אבל זהו רק הרקע. וגם הוא צף ועולה מתוך ים הצבעים וזרם התודעה הנישא ומתגלגל גלים- גלים.

מקום קטן הוא הישוב הזה, כולם מכירים את כולם. כולם יודעים מה היה ומי היה ועם מי, ומתי. או לפחות נדמה להם שהם יודעים (כי לפעמים, כך יספר לכם כל מי שגר במקומות הקטנים הללו, מה שמדוּבר ומרוּכל, אינו תמיד מה שהיה באמת). "אז כששרה מביאה לכאן גבר נאה כל העיניים נדרכות לקראתו, הפיות מתגייסים לעדכוני פיסות מידע אודותיו, והאוזניים כולן כרויות עד מאוד כדי לשמוע. במקום קטן גבר נאה חדש שמגיע זה עניין גדול." (עמ' 27)

אבל רגע. לפני הכל. לפני שבכלל מתחילים לקרוא, צריך לומר משהו על "האדרת", על העטיפה. כריכה מחוספסת, כמו של מחברות משובחות, ועליה רק מלה אחת: חוה. אין טקסט על הכריכה האחורית, או השדרה, אין שם מחבר. אין שם הוצאה. מן ספר כזה שנראה כמו משהו ממש ממש יפה, ואלמלא הנסיבות, כנראה שמעולם לא הייתי לוקחת כזה ליד, אם בכלל היה מגיע אלי (כי הספר הזה אינו ניצב על המדפים בחנויות). נמסר או נמכר רק ליודעי ח"ן. ומזל גדול היה לי שפגשתי בו, באיגי דיין, ומזל גדול שנתן בידי את הספר, וסיפר לי עליו קצת. ואני כל כך שמחה שקראתי אותו.

"… אלה שאינם כותבים שירים מבצעים בדרך כלל דברים ששיר היה יכול לחסוך. .. מה שתכנן המוח המיוסר.. יתפוס את מקומו בקורי המציאות. לשון זה הבל, למי אכפת מה אמרתי. שיקרתי. החיים והמוות, הם בכלל ביד המחשבה." (עמ' 125)

וישנם גיבורי וגיבורות הספר – מיכה, שפעם  בצעירותו אהב את שרה, ושרה שהיתה חברת הנפש של גליה, שיש לה את אחי. וישנו דוני, הנער. וישנם אלה שמסביב.

וישנו הסיפור. איך נפגשו ומה קרה ואיך.

ואי אפשר לעזוב, ואי אפשר להפסיק.

וכל מה שאומר על העלילה עלול להשבית את שמחת הקריאה, שמחת הגילוי של קווי העלילה הנפתלים, אלה המגיעים לסוף שצריך היה להיות צפוי, ובכל זאת מפתיע. סיום כזה שאינו "תפור" או מעושה, כפי שקורה לעתים בספרים שאין הסופר יודע כיצד לסיימם, אלא סיום שהוא מלא ושלם, ומביא את הסיפור לידי גמר.

סיפור של חיים. סיפור של אנשים ונשים.

סיפור נפלא.

מומלץ ביותר, אם רק תצליחו להניח עליו ידכם.

 

חוה – איגי דיין. 293 עמודים

הספר יצא בהוצאה פרטית לחברות וחברים בלבד.

 

ועוד משהו שמצאתי בין דפי הספר:

דמעות אם, אחד החומרים החזקים בעולם, נשפכו במועד, ככה זה, אין מה לעשות,.." (עמ' 15)

"נשים ממש יפות, גם אם הן יודעות מהי אהבה ודאי יקשה עליהן לזהות אותה. רתיעה ויראה, קנאה ובידוד אופפים אותן מהיום הראשון, כמו עור שני, פועלים עליהן כמסננת צפופה אשר רק מבעד לחוריה נחווים ונרשמים רגשותיהן. שובל של לחש ומלמול מלווה את בואן ואת לכתן כפי שמלווים אדם עשיר או חולה במחלה קשה." (עמ' 54)

 

Share

תגובה אחת בנושא “חוה – איגי דיין

  1. קלריס דיין

    כמובן שאת הספר קראתי הרי אני אמו ובעצמי סופרת אך לא יכולתי שלא להתפעל מהסקירה שלך הכתובה באותו המקצב והעומק בהם איגי כתב. ריתקת והקסמת אותי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *