גבר אשה ציפור – איריס אליה כהן

" הָאַהֲבָה כְּמוֹ חוֹל, הִיא מְחַלְחֶלֶת עַד לַקַּרְקָעִית הַתּוֹדָעָה. … וְלִפְעָמִים הַגּוּף חוֹלֵם, כְּלוֹמַר חוֹוָה מַרְאוֹת דִּמְיוֹנִיִּים, כְּמוֹ גַּעְגּוּעִים. וְאָז הוּא מִתְעוֹרֵר. וְאֵין."(*)

זה סיפור על אהבה. אני חושבת שאין אהבות כאלה, שמתחילות בגן או בבית הספר היסודי ונשארות לכל החיים. כאלה ששום מכשול שהיה בדרך, והיו מכשולים בדרך, הרבה מכשולים; היו פרידות כפויות, כשעוד היו ילדים והוריהם בחרו עבורם היכן יגורו ועם מי יתראו, והיו פרידות אמיתיות, מתוך החלטה של אחד מהם, או שניהם, כי התאהבו באחרים, או כי האש ביניהם דעכה, ואש הרי תמיד הובילה אותם, ואיכשהו תמיד חזרו זה אל זו.

פעם, כששוחחנו בינינו, בנות הקיבוץ בגילאים סמוכים, אמרה מישהי – מי שישבת איתו על הסיר, לא תיכנסי איתו למיטה, וזה היה די נכון, לפחות לקהילות קטנות וסגורות כמו שלנו, שכולם הכירו בהן את כולם וכולן, וקשה היה אכן לנהל רומן, קצר או ארוך, עם מי שאנחנו מכירים כל כך טוב.

ובכלל – אהבה כל כך עזה, כל כך חמה, עתידה מתישהו לשרוף את נושאיה, ואז נשארים רק פחם ואפר, ושיירים של אהבה שהיתה פעם, וזכרונות.

ואולי בכל זאת יש אהבות כאלה עזות ונואשות ובלתי מנוצחות, על ידי הזמן והשיגרה והחיים עצמם.

יואל ודליה הכירו בגן, במושב, שאין לו שם ויש עוד ודאי רבים כמוהו, כשיואל הופיע יום אחד על מפתן הגן ודליה ראתה אותו, ומבטה נאחז במבטו, ונפה נקשרה בנפשו, אף לפני ידעה זאת. לפני שידעו זאת שניהם.

"…ילדה שחורת פנים, בת תשע, שמחשבת באצבעות פעוטות כמה דקות, שעות, ימים עברו מאז מותו, כמה חודשים? סופרת את יתמותה בחשבונייה עשויה חרוזים אדומים וצהובים, מסיטה אותם מכאן לכאן. .."(*)

"(גם היא זקוקה לאבא, חשבה, זה אף פעם לא נגמר. אדם זקוק להורים כל חייו."(*)

אחר כך הוא עזב, כי הוריו החליטו לעזוב (כלל לא ברור מדוע הגיעו לשם מלכתחילה), ונפרדו דרכיהם. אז התחילו הכאבים, כאבים אמיתיים, בכל הגוף. כמו כאבי פנטום על איבר שנכרת, אלא שכאן כאילו משהו נעקר מתוך הגוף, כי כולו כאב עוד ועוד.

עד שחדל. לאיטו חדל.

ושוב נפגשו, במקרה, ושוב לא. ושוב נפגשו. כמו שני מגנטים רותקו איש לרעותו ולא ניתן היה להפריד ביניהם. והיתה ביניהם אהבה גדולה מני ים ומן השמים גם יחד. אהבה גדולה ובוערת ושורפת. וכמו כל שניים שחולקים ביניהם בית ומטבח ומטה, היו ביניהם הסכמות ואי הסכמות וחילוקי דעות, לעתים חילוקי דעות תהומיים.

"כמו בכל מערכת יחסים ארוכת שנים, היו ליואל ודליה לא מעט בעיות, די הרבה בעיות למעשה, שעוד הלכו ונערמו, כמו שכבות האבק על המקרר או על ארונות המטבח העליונים, אלא שאנחנו דוחים את נקיונן, שאנחנו מתרצים ב"איך נגיע?" וב"צריך סולם" וב"ממילא אף אחד לא רואה", ומשנה לשנה השכבות מצטברות, האבק צובר עוד אבק והשומן צובר עוד שומן, ואנחנו ממשיכים להתעלים, מנסים לשכוח שהן שם. אבל זה ששכחנו שהן שם לא אומר שהן לא שם, כמובן. להפך." (*)

ואחר כך נפרדו, ושוב כאבי הפנטום, והפעם ארוכים וממושכים ומשתקים.

אבל איך אפשר כך לוותר על אהבה כל כך גדולה, איך אפשר לא לרצות להשאר בתוכה, לנסות לאחות את השברים, להיות שוב למשהו גדול כל כך? איך אפשר לוותר?

" מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת לֹא יוּכַל לִפֹּל יוֹתֵר. מִי שֶׁטָּבַע לֹא יְפַחֵד מַיִם. מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת לֹא יִפֹּל, מִי שֶׁטָּבַע לֹא יְפַחֵד. מִי שֶׁנַּפְלֶה עָלָיו. מִי שֶׁטָּבַע. מִי שֶׁטָּבַע לֹא יְפַחֵד." (*)

איריס אליה כהן כתבה / חצבה, כך נראה, את הספר הזה מתוך לבה. יש בו הקבלות מסוימות אליה ואל חייה (כפי שמשתקפים בפרסונה הציבורית שלה). גם המהירות, הבהילות אפילו בה יצא, זמן לא רב לאחר צאת ספרה הקודם. כאילו היתה מוכרחה.

ויש בו בספר, מעבר לסיפור עצמו, גם רוב פיוט, כי כל פרק בו מסתיים באיזה דבר שירה, והכותרת של כל פרק היא חלק מאותו דבר שירה שבסיומו. והשירה הזו, מחורזת או שלא, בעלת משקל מסוים או שלא, יש לה לעתים מקום בפני עצמו בעולם, שלא כחלק מסיפור.

והשירה הזו יפה להלל.

"וּבְכָל יָרֵחַ צֵל חַמָּה, וּבְכָל מִדְרוֹן תְּבוּסַת הַמִּישׁוֹרִים וְהֶהָרִים וּבְכָל שָׂדֶה עֵדוּת לְחָרֵףְ שֶׁנָּסוֹג, וּבְכָל פַּרְפַּר חֶלְקַת אֲוִיר שֶׁנִּכְנְעָה לִרְהִיטוּת כְּנָפָיו וּבְכָל עֲצֵי הַגַּן נִפְסָד הַפְּרִי וּבְכָל תַּמּוּז וְאָב נִטָשׁ הַחַם וּבְכָל הַחֲדָרִים נִרְפֶּה הַקִּיר מוּלִי וּבְכָל הַגּוּף נִגַּף הַגַּעְגּוּעַ וּבְכָל הַלֵּב שֶׁלִּי גִּדּוּל מַמְאִיר שֶׁל אַהֲבָה."(*)

והספר הזה יפה להלל.

וכדאי מאד לקראו

ואולי, רק אולי, יש בכל זאת אהבות כאלה, ומי שיש לו שכזאת, שלא יוותר עליה.

אף פעם.

" אֵין לְפַחֵד לוֹמַר אֶת הַמִּלָּה גּוֹרָל. יֵשׁ לִלְַחושׁ אוֹתָהּ, לִקְרֹא לָהּ (אוֹ לִקְרֹא אוֹתָהּ בְּכוֹס קָפֶה), לְשַׁנֵּן אַתְּ שָׂמָה, לְהַחֲזִיק בָּהּ וּלְהַרְגִּיעָה, לְבַל תִפּל אוֹ תִתְעופֵף בְּבֶהָלָה. (פַּעַם ראיתיה מְרוּחָה עַל הַשִּׁמְשָׁה כְּמוֹ צִפּוֹר אֲשֶׁר אִבְּדָה אֶת הַמִּלָּה 'לְאָן' בָּאֶמְצַע מעופָה.)

אֵין לְפַחֵד לוֹמַר: גּוֹרָל. הִנֵּה, אֲנִי אוֹמֶרֶת.

כְּשֶׁחוֹשְׁבִים עַל זֶה, גּוֹרָל אֵינוֹ אֶלָּא מִלָּה נִרְדֶּפֶת לְבוֹרֵא עוֹלָם, כְּלומַר לָאֱלֹהִים, וּבְשֶׁל כָּךְ וּבְדוֹמֶה, יֵשׁ שֶׁשּׁוֹמְרִים אוֹתָהּ בְּתוֹךְ קִרְעֵי בַּדִּים וְשַׂקִּיקֵי קְמֵעוֹת, כּוֹתְבִים אוֹתָהּ כְּמַנְטְרָה עַל דַּפִּים, גּוִילִים וכיוצא בְּזֶה. אֲבָל חָשׁוּב לִזְּכֹּר שֶׁגַּם אֶת אֱלֹהִים אֵין לְפַחֵד לוֹמַר." (*)

ותודה במיוחד לאליה כהן שהתעקשה למעני על הפורמט הזה- לקינדל (אין זה דבר של מה בכך למצוא ספרים בעברית לקינדליסטים), ובך איפשרה לי לקחתו עמי לחופשה, ולהפוך אותה לטובה עוד יותר. (נכון לעכשיו, הפורמט לא זמין יותר).

הספר הזה כה מופלא ונהדר ופיוטי, שממש לא כדאי להחמיצו.

 

גבר אשה צפור – איריס אליה כהן. הוצאת: משכל, ידיעות ספרים.315 עמודים

* נקרא בדיגיטלי, על כן אין מספרי עמודים.

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אולי עוד יהיה לקינדל)

ובסוף, בסוף, אחרי שגמרתי לקרוא, הצטלצל לי השיר הזה באזניים

Share

תגובה אחת בנושא “גבר אשה ציפור – איריס אליה כהן

  1. פינגבאק: איריס גנור - אלה יווניה על "גבר אישה ציפור" - שחרחורת - איריס אליה כהן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *