לא אימא שלי – תומס ה' אוגדן

מתישהו, בשליש או ברבע האחרון של הספר, תהיתי אם כדאי להפסיק; מצד אחד תומס ה' אוגדן, שאת ספרו הקודם "הפרטים שהושמטו" אהבתי ביותר, ולא חדלתי לשבח, ובסך הכל הספר כתוב טוב מאד, ויש משהו במשפחה הבלתי מתפקדת הזו, שהוא מרתק עד מאד. ומצד שני – אכן משפחה בלתי מתפקדת, שסיפורה מרתק, אבל התפנית שהוא בחר בה, העמקת האי-תפקוד למחוזות הבלתי מקובל (ולא שאין דברים כאלה, אבל המשפחה הזאת כבר מוזרה למדי), הכיוון שהספר לקח רמז לי על איזו חוסר יכולת של הסופר להשלים את סיפורו, ועל כן הבחירה הזו בכיוון הזה.

אבל מהתחלה. "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." דומה שהציטוט הזה מתוך "אנה קרנינה" של טולסטוי יכול ללוות הרבה מאד ספרים, וגם את "לא אימא שלי". משפחת קִין, נשוא הספר הזה, היא משפחה די אומללה ולא במיוחד מתפקדת. האב – בריאן – נהרג בתאונת דרכים, עת האם – רוז – היתה בהריון עם הבת השלישית במשפחה – קתרין. שני אחים בוגרים יותר – אֶרין ודמיאן – היו ילדים קטנים עת נהרג האב. האם שקעה בדכדוך שלא נגמר, והתקשתה לתפקד לאורך זמן. לעזרתה נחלצה אחותה – מרגרט – אשת קריירה, גרושה ללא ילדים.

הספר נפתח בתאונה ביתית בה הבת – קתרין – בת השלוש עשרה נופלת במדרגות ונחבלת בראשה. כתוצאה מן החבלה תסבול קתרין מצליעה קלה במשך כל חייה.

האח האמצעי – דמיאן – נדמה לו שאולי דחף אותה, אבל הוא לא בטוח. דמיאן מרגיש סוג של נטע זר במשפחתו, חריג במראהו וביחס אליו. כשהיה קטן אמו לא ממש אהבה אותו, ודחתה אותו ממנה.

"…כשהוא בכה באמצע הלילה, לא ניגשת אליו. השכבת אותו בחדר האורחים, בפינה הרחוקה של הבית, כדי שהבכי והצווחות לא יפריעו לקתרין ולארין לישון. … אחרי ששמעת את בכיו במשך שעות, היית נכנסת לחדרו. הוא היה עומד בלול שלו, מחזיק במעקה העליון, פניו סגולות מרוב בכי וצועק אלייך. דמעות ונזלת וזיעה כיסו את פניו ואת צווארו. צרחת עליו, 'תסתום כבר, תן לי לישון, אני לא עמדת בזה! חבל שנולדת, מה כבר ביקשתי, שתיתן לי לישון? שעה של שינה, כל כך קשה לך?'" (עמ' 28)

"'… יש ילדים שפשןט לא מתאימים להורים שלהם… אין ילדים שנולדים ולא ראויים לאהבה, אבל יש ילדים שנולדים להורים שלא מסוגלים לאהוב אותם. …'" (עמ' 46 – 47)

מתוך ייאוש, ומחשבה שאין היא יכולה להיות אם ראויה לבנה, מציעה רוז למרגרט כי תאמץ את דמיאן ותהיה לאמו. מרגרט מסכימה, בתנאים מסויימים, אלא שבשלב מאוחר יותר מחזירה מרגרט את דמיאן למשפחתו, אלא שהכל כבר שבור ולא ניתן באמת לשקם, אלא רק להדביק את השברים, ולפסוע בעדינות, לא לפגוע לגמרי.

ארין, האח הבכור, שניחן בטוב לב מובהק, מנסה בכל דרך להפוך את דמיאן מחדש לבן משפחה, ונוצרת ביניהם קרבה מיוחדת.

"… אילו יכלו להקפיא את הזמן באותו אחר צוהריים, היו עושים זאת ובשמחה היו חיים את הרגע הזה לנצח." (עמ' 147)

טוב היה עושה אוגדן, אם היה מסתפק בשלל ה"עונשים" שכבר השית על המשפחה הזו, ולא מוסיף לה עוד ועוד; אלא שנראה כי נתקל באיזשהו מחסום, או שמלכתחילה הניח לסיפור להוביל אותו, והסיפור הוביל אותו למחוזות רחוקים הרבה יותר. והתוספת המאוחרת לא היטיבה עם הסיפור כלל.

חבל שאת דמותה של מרגרט, החיצונית מעט למשפחה, אך מהווה לה משענת ועמוד תווך, לא הרחיב, ולא סיפר את סיפורה, שיכול היה להיות מרתק ביותר. מדוע הסכימה לאמץ את דמיאן? למה בקשה להחזירו? מה עבר בראשה? מה הרגישה?

בסופו של הספר חשתי אכזבה, משום שהיה כאן בסיס טוב לסיפור, ואיכשהו התפספס.

 

לא אימא שלי – תומס ה' אוגדן. תרגום: יואב כ"ץ. הוצאת: עם עובד. 318 עמודים

The Hands of Gravity and Chance – Thomas H. Ogden

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *