הטנק – אסף ענברי

על הכריכה האחורית של הספר הזה מצוטט עמוס עוז האומר: "אין הרבה ספרים כאלה. בעצם, אין בכלל ספר כזה. לא רומן, לא ממואר, לא מחקר, אלא סיפור: סיפור שיש בו עובדות והשערות, המצאה ותיעוד, מאוויי לב וסיוטי לילה, קומדיה וטרגדיה, והכול כתוב ביד חכמה, חסכנית ומדוייקת מאד."

ובאמת – איך אפשר לסווג את הספר הזה? לאן לשייך אותו.

רומן הסטורי? לא בדיוק. יש כאן אמנם סיפור, בעצם, כמה סיפורים, וישנה התנגשות בין סיפור לסיפור בעיקר בנקודת המשען של הספר – מי עצר את הטנק בדגניה א', במלחמת השחרור, מי גרם לסורים, כך על פי הנראטיב עליו גדלנו והתחנכנו, לסוב על עקבותיהם ולסגת? אבל אין כאן סיפור אחד שהמספר מעבה ומוסיף לו מחשבות וחלומות ומעשים.

ואין זה מחקר הסטורי, למרות שהמספר ערך מחקר מאד יסודי ובלש בארכיונים של עיתונים ומגזינים, ועלוני קיבוץ, הכל כדי להגיע לחקר האמת, או לחקר הסיפור. אבל אין כאן מסקנה הנובעת מן המחקר הזה.

ואין זה רומן. אין זה ממואר. (כן, עמוס עוז כבר אמר את זה לפני).

ואולי אי אפשר להגדיר את הספר הזה אלא כ"ספר של אסף ענברי", ממש כקודמו "הביתה", ספר האוסף לתוכו עובדות וסיפורים אמיתיים ואורגם אל תוך ספר אחד, סיפור אחד, לא עב כרס, מהודק ומדוייק, כזה שאחריו יתעשר עולמם של קוראיו וקוראותיו בעוד מעט פיסות הסטוריה וידע, סיפוריהם של אנשים ששרדו במחנות, סיפוריהם של קרבות נואשים, סיפוריהם של מקומות שניטשו ומקומות שלא, סיפוריהם של הקיבוצים, הקולחוזים הללו של פעם ומי שהמציא אותם, ודרכי החיים בהם, סיפורים של השכולים הנותרים מאחור. והחוט המקשר ביניהם – מי עצר את הטנק בדגניה?

היה דוד זרחיה, חימושניק, חייל אפור. "הוא ראה אותם, את החיילים האפורים האלה, הגראז'ניקים של צה"ל, שאכלו חול וגריז ולא חלמו לצאת אי-פעם מאלמוניותם. .." (עמ' 30) שהיה וליווה ותיקן וחימש, כך עד מלחמת יום הכיפורים, שגידל את בנו על המיתוס של עצירת הטנק בדגניה, שבנו נהרג במלחמת יום הכיפורים.

והיה שלמה אַנְשֶל, שעצר (או לא) את הטנק עם פגז פיא"ט.

היה בורקה בר-לב, שהציע לפתוח את שער המשק, כדי שמפקד הטנק המתקרב יעצור משום שיחשוב שזו מלכודת, שעצר (או לא) את הטנק עם רימון ובקבוק מולטוב.

והיה שלום הוכבאום, שהיה פעם בברגן בלזן, והגיע לדגניה "כששלום הוכבאום ומוטק שטיינברג, מעפילי האונייה "תל חי", שוחררו ממעצרם בעתלית והגיעו לדגניה, לקחו אותם ישר לחדר האוכל. אישה לבושה כמו גבר, במכנסיים קצרים ובנעלי עבודה, הושיבה אותם אל אחד השולחנות, ואישה אחרת, לבושה אותו דבר, דחפה לעברם עגלת ברזל שתבניות נירוסטה, קערות וקנקים השתקשקו והצטלצלו עליה כמו רכבת-משא. חלק מהנוסעים שנדחסו לקרונות החשוכים מתו בדרך. כשהרכבת הגיעה ליעדה הופרד שלום מאחותו, הוכנס לטור הגברים שהובל אל המחנה, והאישה הגברית שדחפה את עגלת הברזל שאלה אותו בעברית וביידיש אם הוא רוצה קציצה או דג." (עמ' 155), שהקים את הסילו בדגניה, ואחר כך את מפעלי צמח, ואף הוא זרק בקבוק מולוטוב על הטנק ועצר אותו (או לא).

וכך, סביב סיפורו של הטנק שנעצר בדגניה, נטווים סיפוריהם של האנשים שעצרו אותו (או לא), סיפוריהם של הקרבות על עמק הירדן, ולקורא/ת הולך ונגלה, לפרטי פרטיו, עולם שעד הכיר/ה רק מבעד לספרי ההסטוריה של בית הספר (שכידוע, אין בהם הרבה מלבד תאריכים עיקריים ורשימת המנצחים, הגבולות והמנהיגים), עולם שנמצא ממש כאן ליד, אבל די בכך שגדלת במקום אחר, קצת מרוחק, והסיפורים הללו רחקו ממך לתמיד. או עד שהגיע אסף ענברי.

הוויכוח לא הוכרע עד היום. לא באמת ידוע מי עצר את הטנק, וישנן כל הגירסאות הללו. ואולי אין חשיבות אמיתית לשמו של האיש, ואולי המיתוס שנקשר לעצירת הטנק אינו אלא מיתוס, ומיתוסים דרכם להתקבע, והטנק בפאתי דגניה ניצב שם לתמיד כאנדרטה למה שהיה. ומה שחשוב באמת הוא מה שהיה, ולא רק הסמלים. "הוא חש ריקנות נוראה, ואז תפס את מה שחמק ממנו כל השנים האלה בגלל הזעם שמנע ממנו לשאול את השאלה האמיתית.

השאלה, הבין עכשיו, איננה מי עצר את הטנק. השאלה היא: מה הכריע את הקרב. מה גרם לַסורים לנטוש את המערכה." (עמ' 150)

 

מן הספרים האלה, שאחרי שקראת לא נותר לך אלא לתהות, איך זה שאף אחד לא כתב את זה קודם?

מרתק, לא עוזב, נוגע ללב ומחניק בגרון לעתים.

מומלץ ביותר

 

 

הטנק  – אסף ענברי. הוצאת: ידיעות ספרים. 271 עמודים

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)

 

לקריאה נוספת:

הטנק (בתוך אתר קבוצת דגניה)

על שלום הוכבאום (תוך אתר קבוצת דגניה)

הבלוג של שלמה אנשל

קרב עמק הירדן (בתוך: ויקיפדיה)

על דוד זרחיה

הטנק על שפת התעלה – 1948

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *