שְׂרוֹכִים– דומֶניקו סְטַרנונֶה

"'אם שכחת, אדוני הנכבד, תרשה לי להזכיר לך: אני עדיין אשתך. אני יודעת שהעובדה הזאת נעמה לך בעבר ועכשיו, פתאום, היא מעיקה עליך. אני יודעת שאתה מעמיד פנים שאיני קיימת ושמעולם לא הייתי קיימת, כדי לא להביך את עצמך בפני חוג החברים המשכילים שלך. אני יודעת גם שחייםמסודרים שמצריכים ממך להגיע הביתה בזמן לארוחת הערב ולשכב לישון איתי ולא עם מי שבא לך, גורמים לך להרגיש כמו אידיוט. אני יודעת שאתה מתבייש להגיד בקול: "תראו כולם, התחתנתי ב- 11 באוקטובר 1962, ביל עשרים ושתיים, אמרתי כן בפני הכומר, בכנסיה של שכונת סְטֶלָה, ועשיתי את זה רק למען האהבה, מבלי להסתיר דבר.."'" (עמ' 7)

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, לא יכולתי שלא להזכר בספר הראשון שקראתי של אלנה פרנטהימי הנטישה; כאילו הפרידות האלה, החיתוך החד הזה של הנישואין, ההודעה של הבעל (תמיד של הבעל) שהוא עוזב, או פשוט עזיבתו, מותירה את אשתו המומה וכואבת, כאילו כל אלה אופייניים רק לאיטלקים, ועוד יותר – לנאפוליטנים שבהם. אבל איכשהו ניגון השפה (אפילו דרך תרגום) הזכיר לי את הספר ההוא.

והכאב, הכאב המצמית הזה, שאוחז בה, באשה הנטושה, המופתעת. כל כך דומים.

"אני חושבת שעדיין לא הפנמת לגמרי את ההשלכות של מה שעוללת לי. אתה בכלל מבין שאני מרגישה כאילו הכנסת יד עמוק לתוך הגרון שלי ומשכת בכוח, עוד ועוד, עד שעקרת איברים שלמים מתוכי?" (עמ' 9)

איש אחד שנשוי לאשה אחת שתים עשרה שנים לערך, פוגש אשה צעירה ממנו בהרבה, ומתחיל לבלות איתה ובמטתה. ואחר כך עובר לגור איתה, ומותיר אחריו אשה ושני ילדים. היא כותבת לו. מנסה להחזיר אותו לביתם, להחזיר את מה שהיה פעם, ועכשיו כבר אין. אבל היא חושבת שעוד יש. הרי פעם היתה שם אהבה גדולה, או כך היא חשבה, ויש בית, וילדים. משפחה. ואיך אפשר פתאום לפרק? ללכת למקום אחר?

"… העובדה שאתה יכול לאהוב מישהי אחרת הייתה בלתי נתפסת בעיניי, הייתי משוכנעת שאם התאהבת בי פעם, תמשיך לאהוב אותי לנצח. האמנתי שרגשות כנים לא משתנים, במיוחד אם בוחרים להתחתן." (עמ' 13)

אבל הוא עזב. אפילו את הילדים לא טרח במיוחד לבקר. מוצף באהבתו החדשה, לא רוצה לדעת, לא רוצה לראות, פוחד לאבד, שקוע בקריירה, בחברים חדשים, בעיר אחרת. מזונות הוא משלם. אבל את הילדים מבקר רק לעתים רחוקות. פוגש אותם רק בנוכחות אמם. את הנישואין, אגב, לא טרח לפרק, משום שהוא אדם מודרני, ואין שום סיבה לפרק נישואין, אפשר להמשיך ולהחזיק בהם, ובכלל לא להיות בבית.

כשבסופו של דבר פגש את ילדיו, פגישה מתוכננת ומוסדרת, פגש שני זרים, או כמעט זרים. כמעט שנה לא פגש בהם, לא ידע איך לדבר איתם, צריך היה לדלג על משוכות של זרות וניכור.

"… קיוויתי שהם ישאלו אותי, לדוגמה, מה כדאי להם לעשות כשיהיו גדולים כדי ללכת בדרכי המקצועית. אבל סנדרו לא אמר כלום, ואנה הטתה את ראשה לעבר סנדרו ושאלה: 'זה נכון שאתה לימדת אותו איך לקשור שרוכים?'" (עמ' 122)

 

על היסורים שבפרידה, על הכאב, על היומיום של המשפחה החדשה המפורקת, בשפה מדויקת ובתמציתיות.

ובסוף – טוויסט מעניין שהופך את הספר הזה מספר מרתק לפנינה נפלאה.

 

ספר קטן וצנום.סדרה חדשה בהוצאת כתר – הסדרה הקטנה. סדרה שמובטח לה תו איכות, משום שהעורכת שלה אורנית ברק חתומה כבר על הסדרה לספרות טובה של מודן, סדרה מוצלחת ביותר.

 

שְׂרוֹכִים– דומֶניקו סְטַרנונֶה. תרגום: יעל קריצ'וק. הוצאת: כתר. 203 עמודים

LACCI – Domenico Starnone

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)

 

 

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *