גן עדן וגיהינום – יוֹן קלמן סְטֶפַנסוֹן

"… יש מילים שכמוהן ככדורי רובה, אחרות הן צלילי כינור. יש שביכולתן להמס את הקרח סביב הלב, ובימים קשים מנשןא, כשאולי איננו חיים ואיננו מתים, אפשר אפילו לשגר מילים כצוותי חילוץ. עם זאת, אין די במילים, ואנחנו אובדים בשדות הבור של החיים אם אין בידינו אלא קולמוס לאחוז בו. .. " (עמ' 52)

"מלים אינן אחידות.

חלקן בהירות, אחרות כהות. אפריל, למשל, היא מילה בהירה. הימים מתחילים להתארך, אורם מפלח את החושך כמו סכין. …" (עמ' 91)

איך אפשר לתאר יופי כזה? איך אפשר לספר על ספר שהוא כולו שירה; פרוזה בשירה. משפטים מתגלגלים ופורצים ופורחים, ומחַיים בדמיון את כל שהם מספרים עליו. ספר שאין בו סיפור כמעט כלל, ובכל זאת ישנם בו סיפורים רבים רבים, ותיאור חיים לא ממש מוכרים (אלא אם כן ביקרת פעם באיסלנד, בכפרים ובעיירות הנידחים באמת). אבל היופי הזה, היופי הזה חורט בנשמה ונשאר גם אחרי שתם הספר. תם ונשלם.

וחבל. כי אפשר להמשיך ולקרוא, להמשיך ולהתענג עד אין גבול. וטוב שנגמר, כי הנפש מלאה מן היופי הזה, וצריך קצת לנוח, לנשום אוויר אחר.

ולשוב אליו פעם נוספת, בעתיד.

הסיפור פשוט וקצר, אם קוראים רק אותו, ויש בו גיבורות וגיבורים רבים, ולכל אחד ואחת מהם שמות בלתי אפשריים כמעט להגייה, ויש הגיבור הראשי, שאין אנו יודעים את שמו, רק כינויו – "הנער".

הנער הזה בן עשרים. היו לו אב ואם, ואחות קטנה ממנו. אביו טבע כשהיה ילד וחייו השתנו אז ללא הכר.

"… שבוע שלם חלף עד שקיבלו את הבשורה המרה. האם העובדה שהוא חי שבעה ימים נוספים בתודעתם של אלה שהיו חשובים לו מכול היא בגדר אכזריות או נחמה? מת, ועדיין חי. השכן הוא שבא וכיבה את אור העולם. .." (עמ' 35)

אחר כך יצא מן הבית, אחר כך מתו גם אמו ואחותו, והוא נשאר לבד בעולם.

חבר אחד קרוב יש לו, מעין אח בוגר, המלווה אותו. ויחד הם יוצאים למסעות דיג, בצוותים של שישה. שישה חותרים, או מותחים מפרש בסירה, ויוצאים באשמורת אחרונה אל הים שיכול להיות שקט לעתים, אבל אף פעם אי אפשר לדעת.

".. הים כחול וקר ולעולם אינו שקט, מפלצת ענקית, נושמת, בדרך כלל היא סובלת אותנו, אבל לפעמים לא, ואז אנחנו טובעים: סיפורו של האדם אינו מורכב במיוחד." (עמ' 14)

וביום הזה שיצאו, לאחר שבועיים שאי אפשר היה לצאת. סירות רבות יצאו מכפר הדייגים, שבו חיים הצוותים, כל צוות בבקתה, ישנים, אוכלים, מתכוננים לצאת. רחוקים מבתיהם, נמצאים שם רק לעונת הדיג. ביום הזה שיצאו, באשמורת אחרונה, הים נראה שקט ואפשר היה לחתור במשך שעות, עד שמגיעים למקום שטוב לדוג בו, ואחר כך החלה רוח וגשם ושלג, וצריך היה לחזור.

שישה יצאו בסירה. חמישה חזרו.

ומסעו של הנער בחזרה אל העיירה, עם המשא הכבד של המוות. עם התהיות על משמעות החיים, עם הכאב והצער הקורעים את הלב. עם חוסר הרצון לחיות, ועם הרצון לחיות.

"… חיי אדם הם תחרות מתמשכת מול חשכת העולם,הבגידות, האכזריות, הפחדנות, תחרות שלעיתים קרובות נראית חסרת תקווה, אבל אנחנו עדיין רצים, והתקווה, בינתיים, חיה. …" (עמ' 13)

כאמור, סיפור מורכב ועלילה אין כאן. הרבה סיפורים נישאים על זרם התודעה של הנער, ושל שאר הדמויות שבספר.

והכל פיוט. וכולו יפה להפליא.

וכדאי מאד מאד לקראו.

 

"דממה אחרי סיפור ארוך קובעת אם הייתה לו משמעות או אם סוּפּר לשווא, קובעת אם הסיפור חדר ונגע ללב או אם נועד רק להעביר את הזמן ותו לא." (עמ' 167)

אחרי הספר הזה צריך לשתוק. לשתוק ולהכיל, ולהפנים ולהבין.

ולהתפעל ולהתפלא, שיש ספרים כאלה.

 

גן עדן וגיהינום – יוֹן קלמן סְטֶפַנסוֹן. תרגום: דנה כספי. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות יפה. 178 עמודים

Himnaríki og helvíti Jón Kalman Stefánsson

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)

 

ועוד כמה משפטים שאספתי לאורך הקריאה, כי אי אפשר להביא את כל הספר לכאן:

"המפרץ בפַקְסָפלוֹאי רחב ידיים.

כמה רחב?

רחב כל כך שהחיים אינם חוצים אותו." (עמ' 23)

"אור הירח עלול להותיר אותנו חסרי הגנה.

הוא מעורר בנו זיכרונות, פצעים נפתחים ואנו שותתים דם. .." (עמ' 34)

"…בין כה וכה אין מה לראות באיסלנד חוץ מהרים, מפלים, ציצות עשב והאור הזה המסוגל לחדור בעדך ולהפוך אותך למשורר. …" (עמ' 104)

"… מוזיקה אינה דומה לשום דבר אחר. היא הגשם שיורד במדבר, השמש הזורחת מאירה את הלבבות, והיא הלילה המנחם. מוזיקה קושרת בין אנשים…" (עמ' 139)

"עלינו לשמור על האנשים החשובים לנו, אלה הנושאים עימם את הטוּב.

זהו ודאי אחד מחוקי החיים…" (עמ' 167)

 

Share

תגובה אחת בנושא “גן עדן וגיהינום – יוֹן קלמן סְטֶפַנסוֹן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *