אולי בחיים אחרים – מיכל צינמון-פירון

כמו רכבת הרים; ההתחלה איטית, נעימה, בטוחה, הקרונות מסתדרים בעליה, חורקים מעט, המסילה גונחת קצת, ללב מתגנבת תחושת חרדה נעימה, ידיעה שתיכף תבוא סחרחורת מענגת, תיכף ירחפו העצמות, תיכף יהיה מפחיד מאד-מאד. רק שלא ידוע כמה. תחושה נעימה-נוראה שכזו.

ככה הספר הזה. מתחיל לאט בשקט, בטוח. הידיעה הבטוחה למה לצפות, כי כבר קראת את הכריכה האחורית. את מצפה לאיזה רומן עם טוויסטים, מקווה שהוא כתוב כיאות. בעצם, אם להיות כנה עם עצמי (ועם קוראות וקוראי הבלוג הזה), חששתי מחזרה על רומן אחר שקראתי לא כל כך מזמן: "מה שאליס שכחה". אפשר היה, כך חשבתי, להתחיל את ביקורתי באותן מלים ממש:

"שערי בנפשך שאת מתעוררת יום אחד, ואת צעירה בעשר שנים ממה שהיית, וכל מיני דברים שאת יודעת את כבר לא יודעת. האדם שנהיית, התכונות שאימצת, שהתובנות שרכשת, החברים שיש לך, המשפחה, הסביבה, העבודה, כל מה שיצרת בעשור האחרון נעלם ואיננו, ואת מתחילה מחדש."

כי על הכריכה האחורית של "אולי בחיים אחרים" כתוב:

"כשאיילת שבה להכרתה אחרי שנפגעה בתאונה, היא לא מבינה איפה צחי, בן זוגה האהוב, ומדוע הוא איננו לצידה. זיכרון עשר השנים האחרונות לחייה אבד, והקרובים לה – אימה, אחיה וחברתה הטובה – אינם מספקים הסברים. וצחי לא בא לבקר, לא עונה כשאיילת מתקשרת אליו, וגם כשהיא מופיעה על סף דלתו הוא עוין וקר."

אז זהו, שלא. אין באמת דמיון בין שני הספרים, חוץ מאותו אובדן זכרון של עשור שלם. ובעצם, גם הזכרון של מה שהיה לפני אותו עשור אבוד – האהבה הגדולה שהיתה, ושאיננה בהווה, ולגיבורה לא ברור מה קרה.

איילת שבה להכרה אחרי תאונה שעברה, ומתברר שהזכרון שלה לטווח הקצר והבינוני אבד. עשר שנים מחייה נמחקו מזכרונה כליל, והיא לא מסוגלת להבין מדוע האיש שהכי אוהב אותה והיא הכי אוהבת בחזרה, צחי, לא נמצא שם לידה.

אמה מציעה שאת תקופת ההחלמה תעשה בביתה, בית האם, ורק אחר כך תשוב לחייה הרגילים. נפרדתם, היא עונה לשאלתה, ומסרבת להרחיב. גם אחיה של איילת, יותם, גם חברתה הטובה ביותר, עלמה, לא מספרים לה מה היה הרקע לפרידה (ולקוראת עד כאן ברור, כי היא כבר קראה בספר אחר, שאו שהיתה כאן התרחקות נורמלית של שני אנשים שחיים יחד תקופת זמן, והזמן הופך אותם לרגילים אחד לשניה, מובנים מאליהם, או שהיתה שם איזו מעידה אל מחוץ לזוגיות, או כל הסיבות הרגילות האחרות. אבל איילת לא זוכרת).

בזמן שהיא גרה אצל אמה, חוזרת איילת בצורה מסויימת לחיים חסרי הדאגה (יחסית) של בני הנעורים; לא עושים כלום כי לא מוכרחים: "חוסר המעש טווה סביבי קורים דביקים. לפעמים קשה לי להאמין שרציתי לצאת מבית החולים יש לדירה שלי. לפעמים אני תוהה האם גם שם הייתי מסתגרת, משתבללת, מכניסה את חיי להשהיה. קל כל כך לא לעשות כלום, לא לחפש אתגרים, לא לחשוב, לא להתאמץ. קל כל כך לשקוע." (עמ' 29)

מתישהו שבה איילת לדירתה, והחיים מתחילים לחזור אט אט לסדרם. היא חוזרת לעבוד, באופן חלקי לפחות, יוצאת, חוזרת, נוהגת, פוגשת. אבל צחי חסר, והחוסר שלו כמו כאבי פנטום, מקרין על חייה כל הזמן.

בערך במחצית הספר כבר ברור לקורא/ת שאין זה באמת דומה לספר של מוריארטי; מתחילה להצטבר מין תחושת מועקה שכזו, משהו מאד מאד משמעותי ארע, משהו קרה, והמשהו הזה מקרין על כולם, חוץ מאשר על איילת, שלא יודעת, לא זוכרת. לא מסוגלת לזכור.

אחר כך כבר אי אפשר להניח את הספר מהיד, ומוכרחים לקרוא עד הסוף, ושהחיים יחכו קצת.

והרי לך סיבה מצוינת שלא לצאת מהבית (חוץ מהחום והלחות שבחוץ, והסידורים המעיקים של ערב שבת.)

הספר הזה חכם, מרתק, מהפך דפים, מפתיע. וכדאי מאד מאד לקראו.

כמו רכבת הרים.

אולי בחיים אחרים – מיכל צינמון-פירון. הוצאת: מודן. 237 עמודים

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)

ועוד משהו שמצאתי בו, מין תֵּמַה שאימצתי כבר מזמן, וסוף סוף מצאתי אותה כתובה בספר:
"'אין דרך להתכונן לזה, החיים שלך לא רק משתנים, הם מתהפכים. התינוק נעשה הכול. .. והאחריות, את לא מבינה מה זה להיות אחראית על חיים של מישהו שתלוי בך לגמרי. אי אפשר לעשות 'פוס', אין חושפות מזה. זה כל כך שונה מהחיים שלך היום. ..'" (עמ' 156 – 157)

אלה יווניה קוראת ספרים