נטל ההוכחה – אילת שמיר

אל תקראו את הספר הזה, אם אינכם רוצים להכיר במציאות הסובבת אותנו. אם נוח לכן לעצום עיניים. כמו ילד המסתיר פניו בכפות ידיו ובטוח שאיש אינו רואה אותו. אל תקראו בספר הזה, כי המציאות שהוא מציג, בלשון רכה בדרך כלל, לא תמיד, לפעמים אי אפשר להתאפק ולהחליק, המציאות הזו כואבת ומכעיסה במידה שלא תיאמן.

"… ככה זה כשיש מלחמה אתה לא מעניין אף אחד, בטח לא אם אתה מזכיר במראה פניך את פניו של האויב. …" (עמ' 169)

ככה זה כשיש בינינו ומסביבנו אנשים שהם לא בדיוק אנחנו, שיש להם מוצא אחר, או דת אחרת, לפעמים גם צבע אחר; אנחנו תיכף מקטלגים, מסמנים מי לנו מי לצרינו, כי ככה נוח.

וגם אם הפסקנו, לפחות באופן מודע, לקטלג, למיין, לסמן את משלנו ואת האחרים, המשקעים עוד שם, אף פעם לא נעלמו לגמרי, ותמיד יבואו לידי ביטוי באינטונציה, בטון הדיבור, במלים שתיבחרנה על פני אחרות.

כי ככה זה, בני אדם. אנחנו.

רומנו הוא עורך דין חיפאי, גרוש ואב לשניים בוגרים האחד בצבא, השני כבר אחרי, מתגעגע לעתים לגרושתו. פעם רצה להיות עורך דין שיפעל על פי ערכי הצדק, רצה עולם נכון יותר, מוסרי יותר. אחר כך התפשר, גם על מעמדו במשרד, שותף בכיר כבר לא יהיה. גם על הצדק. מוטב להוציא את הלקוח שלך הכי טוב שאפשר, הצדק יכול לחכות.

"'האמת היא תמיד כעורה, … אבל החתירה אליה היא דבר יפה. מטרת הצדק אינה לחשוף את האמת, אלא לאשר מחדש את עקרונות החוק!'" (עמ' 176)

גם על חייו התפשר. את הבית וכל אשר לו השאיר לדפנה, גרושתו. שכר לו דירה במקום אחר. השאיר לה גם את הרהיטים שבנה להם איסמעיל, הנגר המוכשר ביותר מן הכפר טמרה. הנגר ששמעו יצא למרחוק, שעושה עבודות בכל הצפון, ולעתים אף מדרים, לעבודות מיוחדות.

איסמעיל זה עצור עכשיו על איזו תקיפה של איזה לקוח, ולא ברור מה היה שם. בחדר היו רק הלקוח, איש מבוגר, איסמעיל ובנו בילאל, העוזר על ידו במסירות ובמקצועיות, אלא שאינו מדבר, ולא תמיד מגיב. בחור מיוחד. האם היה שם ויכוח, או סכסוך מקצועי. או משהו אחר.

הלקוח יהודי, הנגר ערבי. הנגר נלקח למעצר ולחקירה. חשוד מיידי (כי ככה זה, כמעט תמיד).

"מה זה לחקור.

לוקחים אדם. קושרים אדם. מנערים אדם.

מרביצים לאדם.

יוצא דם.

מטפטף הדם. עושה כתמים. ממשיך לזרום.

מה זה לחקור.

פותחים תא. מציצים לתא. סוגרים תא.

כותבים: זר או בן מיעוטים. אי אפשר לדעת את הגיל שלו (טוען שנולד בעונת האבטיחים). עיניים עצובות ומבט שחור. מטר שבעים ושניים סנטימטר.

הם מסמנים V  ליד מין זכר. מסמנים X  ליד אזרחות.

הם מסמנים: ? ליד תאריך לידה משוער. X גדול על העתיד שלי.

מוחקים את כל מה שעבר.

מדפיסים ושמים בתיק.

" (עמ' 150)

 

משהו יש שם מתחת לפני השטח. משהו לא ברור. משהו קרה, תעלומה.

לקראת סוף הספר, כמו בספריה האחרים של שמיר, בטוויסט מעניין בעלילה, מתגלות עובדות חדשות. מכאן והלאה מקבל הסיפור תפנית חדשה, פונה לדרך אחרת. והקורא/ת צריך/ה לחשב מחדש את תובנותיו / תובנותיה ולהבין מחדש את כל מה שנקרא עד כה.

ספר מרתק ועצוב וחשוב, וכתוב נפלא.

אל תקראו בספר הזה אם אינכם רוצים להכיר במציאות הסובבת אותנו. קראו אותו אם המציאות הקרובה מציקה לכם. אם תרצו לתקן, להפוך את המקום שאתם חיים בו, שאתן חיות בו, למקום קצת טוב יותר.

 

מומלץ

 

ומשהו על הכלא האפשרי, שכולנו חיים או יכולים לחיות בו:

".. אם יום אחד מישהו בכיר בממשלה יחליט להסיר את כל המסכות ויוציא החלטה לחסום בלוחות מתכת את ארבעת הפתחים, ייהפכו מנהרות הכרמל לתא הכלא הגדול ביותר בעולם מצפון לקו המשווה. צינוק ענק ללא מוצא זה יהיה, בית מעצר עצום שאורכו המצטבר יותר מארבעה קילומטר ושתקרתו מתנשאת לגובה שישה וחצי מטר, מוארת יום ולילה בפס אור מלאכותי, ומעליו כל פסגות הכרמל. …" (עמ' 92)

 

 

נטל ההוכחה – אילת שמיר. הוצאת: עם עובד. 218 עמודים

 

לרכישה (ספר כרוך בלבד, לא מצאתי בפורמט דיגיטלי)

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *