העורכת – יעל שחם

פעם, לפני כך וכך שנים נהגתי להסתופף בחברת עיתונאים ועיתונאיות בעיר הגדולה, לשמוע סיפורים של "מאחורי הקלעים", כאלה שאי אפשר לפרסם למרות ש"כולם יודעים", יחסי כוחות, אהבה/שנאה/תחרות בין בעלי תפקידים וכמובן עיתונאים, מעמדם האגדי של חלק מן העורכים, ופחות של אחרים. העיתונות הכתובה היתה אז אוּרים ותוּמים, והקרבה למוקדי הכח  העניקה לעיתונאים מעט מן ההילה שבכח עצמו.

אחר כך חל פיחות מה במעמדה של העיתונות הכתובה. עיתונים החלו להסגר בזה אחר זה, את מקומם של העורכים-המורמים-מעם ושל המו"לים האגדיים החלו להחליף בעלי-הון-מקרוב-באו; תחילה כדי "להציל" את העיתון העומד על כרעי תרנגולת מבחינה כלכלית, ואחר-כך החליף ההון את העיתונות, והעיתונות הפכה בחלקה לשופר-מטעם.

"יחד עם מותו של המו"ל מת משהו בעיתון. מתו הערכים הישנים. מת האתוס העיתונאי. נקבר המו"ל של פעם. זה קרה בעיתונות כולה ולא ביום אחד. קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה החל תהליך ההתפוררות, ומתי הוא נגמר, כמו שקשה לשים את האצבע על היום שבו החלה התפוררות הגבר של פעם. .." (עמ' 160)

בשלב הזה כבר הייתי קצת יותר רחוקה מאותם עיתונאים ואותן עיתונאיות, הקפה בבית סוקולוב התרוקן כמעט מיושביו וגם "הספריה" כבר נסגרה, שלא לדבר על "זיגל" המיתולוגי; אולי לכן שבה ועלתה בי התהיה, במהלך הקריאה, מיהם האנשים האלה, ששחם מדברת עליהם ונותנת בהם סימנים: "העורך החדש", "המו"ל", "נעליים לבנות", "האמזונה", "העורך החדש-חדש" ועוד, וייחלתי לכך שבסוף הספר היה מונח לו מפתח דמויות, שאדע לפענח מי הוא מי.

כי זאת לדעת, יעל שחם, כותבת הספר הזה, היתה בעברה עורכת המגזין "פירמה" בעיתון "גלובס", עיתון שעבר תהפוכות רבות בשנים האחרונות, הן בניהול והן בעריכה, ורק לאחרונה התבשרו קוראי המדורים הכלכליים כי העיתון שב לידיה של בתו של המו"ל המנוח, לאחר מאבק משפטי ארוך, וישנה ציפייה מסויימת, שתחזיר לעיתון משהו מן האינטגריטי שאבד לו בדרך.

ולספר עצמו – גיבורת הספר, המסופר בגוף ראשון, אשה באמצע החיים, במשבר ארוך ומתמשך. אם לחמישה ילדים, חיה בכפר הכמו-פסטורלי (אך לא באמת), נישואיה מתפוררים, כך נראה. בעלה החל לפתח קנאה אובססיבית כלפיה, קנאה שיש לה היבטים של אלימות מוסווה יותר או פחות, איוּמים, מעקבים, שיחות ליליות הזויות ומאיימות, חרדה קיוּמית מתמדת.

"אמרתי, 'כן, הוא אוהב אותי מאד', וחשבתי, הוא לא אוהב אותי בכלל. זו לא אהבה, איך שבעלי מסתכל עליי. זו מחלה. זה דיבוק בתוך הראש שלו." (עמ' 22)

ואם בבית החיים כאוטיים במידה מסוימת, כי בכל זאת – חמישה ילדים, וצריך באיזושהי דרך לשמור על שגרה מסויימת, הרי שמקום העבודה מתגלה כהר געש המאיים להתפרץ בכל רגע. גיבורת הספר, (כמו שחם עצמה) עורכת מגזין חודשי מטעם העיתון, ויש לה איזושהי יד חופשית בעריכתו, וקצת פחות לחץ מצד המו"ל והעורך הראשי, או כך בכל אופן נדמה לה, אלא שהחלפתם של אלה בחדשים מגבירה את הלחץ לשינוי התכנים, להכללת אלה שהעיתון רוצה בהאדרת שמם, אם הם שותפים או שותפים בפוטנציה של המו"ל, או כאלה שיש לשמור על כבודם, או אפילו פוליטיקאים שניתן לצפות מהם להעדפות מסויימות, שלא לדבר על יחצנים ושתדלנים. וישנם הלחצים בתוך המערכת המורחבת – פוליטיקה תוך משרדית, עיתונאים שמונו לתפקידם, לאו דווקא בגלל כישוריהם, עורכים ועורכות בכח בעיני עצמם, בעלי חוב ונושים של טובות הנאה ותארים. כך גם על מעמדה של העורכת, המספרת, הולך ומתהווה איום מסוים, למינוי מחליפה או עורכת אחראית עליה, כזו שאין היא מעריכה כלל.

"… לאף אחד לא עולים רעיונות טובים או מתפתח מבט מרתק, אם הוא גר באחוזה בסביון, והדרך היחידה שהוא עושה במשך היום היא בג'יפ ממוזג למערכת של העיתון, לשעור פילאטיס, או לבראסרי. רעיונות טובים מתגלגלים ברחוב, לא בבראסרי ולא בתנוחות פילאטיס. כשאתה נוסע בג'יפ אתה מנותק, הרעיונות שלך מקורם בקומוניקטים של יחצנים או דוברים והמבט שלך חד-ממדי. אם לא נאלצת מימיך לכתת את רגליך, לשחוק את סוליות נעליך, לחכות לפקיד של ביטוח לאומי או לאוטובוסים – חוכמת הרחוב שלך אפסית, וגם היכולת שלך להיות עיתונאי טוב." (עמ' 54)

תאונת כמעט טביעה מפגישה את העורכת עם איש הצעיר ממנה בכך וכך שנים, ומעין רומן-של-כן-או-לא מתפתח כאן, חוסר יכולת להכריע, הן מצידה והן מצידו, בעניין חיי הנישואין בנפרד של כל אחד מהם, התקשורת המקוטעת, ואפילו העדר התקשורת ביניהם, הרצון הערטילאי להמצא במקום אחר, בטוח-לנצח-נצחים, והמציאות הבלתי מתפשרת שמתעקשת להתדפק על הדלת בכל פעם מחדש.

רגע ארוך בחיים שהוא כאוטי וחסר וודאות, הופך לספר מרתק וכאוטי לא פחות; זרם התודעה לוקח את הכותבת (ואת הקורא/ת) קדימה ואחורה בזמן, כשלעולם אינך יודע/ת מה צופן העמוד הבא או הפיסקה הבאה, עד הסוף המתפתיע, התלוי באוויר, המשאיר את הקורא/ת תוהה.

ומעל הכל – הביקורת הבלתי מתפשרת, המחסלת חשבונות, על מעמדה המתדרדר של העיתונות הכתובה ושל העיתונאים והעיתונאיות בכלל, בבריתות החדשות של הון-שלטון-עיתון.

"… העיתונות עברה לחצר המנצחים. הפכה לצמיתה של האדונים. העיתונות הפכה למשרתת של חוּנטת הכסף וברוני הכוח. גם העיתון שלנו איבד את דרכו והפך לדלק שמניע את עולם ההון והשלטון. העיתון שלנו הפך לגינה מדושנת ומזובלת היטב שצמחו בה פרחי שררה. חנופה לעשירים ולפוליטיקאים הפכה אצלנו לנורמה." (עמ' 162)

במהלך השנים שעברו, בהן ראיתי עוד ועוד עיתונים נסגרים, ואחרים הופכים את עורם ואת מהותם, נשארתי עם העיתון האחד שאף בו היו לא מעט התערבויות מבחוץ, הימנעויות מכתיבה על נושאים מסויימים ואנשים מסויימים (עיתון שאף נתן במה לכמה וכמה אנשים שאין להם מקום בציבוריות לטעמי), ואף על פי כן, נותרה בו יושרה מסויימת; לכן יכולתי לזהות (עדיין) חלק מן האנשים המופיעים ברומן המפתח מבלי הצורך לגגל ולחפש מיהו מי. חלקם – איני יודעת מיהם.

ולמרות אי הידיעה הזו, למרות הכאוטיוּת המסויימת של הספר הזה, הריהו כתוב היטב ומרתק לקריאה, וכדאי מאד לקרוא בו.

 

 

העורכת – יעל שחם. הוצאת: כתר. 287 עמודים

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

 

ראיון עם יעל שחם

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *