חיים קטנים – האניה ינגיהארה

כשקראתי את הספר הזה לראשונה, ובשפה האנגלית, משום שאז טרם ידעתי שיתורגם לעברית, וחבר אחד שלי, שהוא סוג של גורו בענייני ספרים (נקרא לו א'), אמר לי שממש ממש כדאי לי למהר ולקראו, ולא לחכות לחופשה הקרובה, משום שזה לא ספר לחופשה, ולמרות זאת חיכיתי שנה בערך מאז שקניתיו לקינדל; ובכן – כשקראתי אותו לראשונה ליוו אותי במקביל שתי תחושות סותרות לגמרי – האחת, אושר גדול שנפל בחלקי ספר כל כך מצוין, והשניה – עצב רב, משום שהספר הזה יש בו כל כך הרבה רוע אנושי, כל כך הרבה כאב, עד שהוא הופך לעתים קשה מנשוא, ומוכרחה הייתי להניחו מן היד, לשאוף קצת אוויר, לנגב את הדמעות ולשוב אליו.

כך קרה לי גם הפעם, בקריאה בעברית.

ויש הבדלים בין קריאה ראשונה לשניה: קודם כל, בקריאה שניה כבר התייפחתי עוד לפני שהגעתי לתיאורים המכאיבים באמת; בכיתי משום שידעתי מה מצפה לי מעבר לדף, או לשניים, או אפילו בפרק הבא. ידעתי שאי אפשר להמלט ממה שתיכף יגיע, ומה שתיכף יגיע הוא רוע אפל, הרבה מעבר לדמיון של חיי המרובעים. כך למשל, כשאנה, העובדת הסוציאלית שטיפלה בג'וד סנט פרנסיס, גיבור הסיפור, מתחילה לבכות, לאחר שקראה משהו שכתב "…'טוב,' היא אמרה בזריזות וקיפלה את זה מחדש והחזירה למעטפה. 'עבודה טובה,' הוסיפה, ואז, פתאום היא התחילה לבכות, כמעט בפראות, לא מסוגלת לעצור בעצמה. היא אמרה לו משהו, אבל התייפחה ככה שהוא לא הצליח להבין אותה, ובסוף היא הלכה, אם כי אחר כך, בערב, היא התקשרה אליו והתנצלה.

'אני מצטערת, ג'וד,' היא אמרה. 'זה ממש לא מקצועי מצדי. …'" (עמ' 95), ממש כאן התחלתי לבכות, כי כבר ידעתי מה קראה, למרות שהספר עדיין לא הגיע לסיפור הספציפי הזה.

לג'וד סנט-פרנסיס היה כמעט כל מה שאפשר לרצות, רוב חייו. הוא היה יפה להפליא, היה עורך דין מצוין  ומוערך ועשיר עד מאד. חכם עד מאד, מתימטיקאי מחונן, פסנתרן נפלא ובעל קול ערב. היתה לו דירה שהתפרסה על פני קומה שלמה בבניין שפעם היה תעשייתי, במנהטן, מתוכננת במיוחד בשבילו, עם שכיות חמדה שקנה לעצמו או קיבל מתנות. הוא ידע לבשל ולאפות כמו במסעדות יוקרה, נסע וטייל ברחבי העולם. היה לו בן זוג אוהב, וחברים אוהבים וחברות אוהבות, רופא שהוא גם חבר, הורים מאמצים שאהבו אותו. היה מוקף בכל מה שאפשר לרצות.

ובלילה, בחושך, היו התנים והצבועים מתגנבים אליו, עם זכרונות מחמש עשרה שנותיו הראשונות, והיו טורפים את שנתו, והיו מאיימים על מעט השלווה שהצליח לעתים (רחוקות) להאמין שהגיע אליה. והצבועים והתנים הללו רק חיכו שלרגע לא יעמוד על המשמר, לרגע ישכח שהוא צריך להסתיר את מי ומה שהוא באמת, או מי ומה שהוא חושב שהוא, שלמד להאמין שהוא, מלוכלך ומכוער, נכה ומעוות, מטונף מבפנים במידה שכזאת שהיא בלתי נסלחת.

ג'וד סנט פרנסיס נמצא בסמוך לאיזה מנזר, בפח האשפה או סמוך אליו, וזכרונותיו הראשונים הם מן המנזר הזה, בו למד כל מה שילד צריך ללמוד, גינון ונגינה, קריאה וכתיבה, הסטוריה ולטינית, ספרות, וגם דברים שילדים אף פעם לא צריך שילמדו, שאסור שילמדו, דברים כואבים, דברים אסורים, שאין מדברים עליהם אף פעם. לא פעם נענש והוכה או הולקה. ותמיד עמד לשימושם של האחים ואב המנזר.

עד שברח משם, יחד עם אחד האחים, זה שהיה תמיד נחמד אליו, שאף פעם לא הסתגר איתו בקיטון שהיה חדרו. זה שהבטיח לו הבטחות…

ואחר כך הועבר למעון, יחד עם ילדים עזובים אחרים, שבו היחס אליו לא היה שונה מן המנזר, ואחר כך ברח, ואחר כך נאסף על ידי אדם אחד..

ובגיל חמש עשרה, גיל הנעורים, המלא תקוות, המבולבל, בגיל הזה היה ג'וד סנט פרנסיס נער חכם ונבון ומשכיל יותר מרוב בני גילו, פצוע וחבול, עם נסיון חיים שלרובנו אין ולעולם לא יהיה, עם ידיעה שהוא פגום, מלוכלך, חולה, בלתי ראוי.

"..למה היא אף פעם לא סיפרה לו בדיוק עד כמה עלובים, עד כמה כעורים, איזה קרע של אריג מלוכלך בדם ובבוץ הם באמת החיים שלו? …" (עמ' 98 – 99)

כל חייו הבוגרים, אחר שסיים קולג', יחד עם שלושה חברים קרובים קרובים, אחרי שהגיע בקריירה שלו לשיאים שמעטים מגיעים אליהם, מצא אהבה, וחברוּת, וקשרים ארוכי שנים, לעולם לא האמין שכל החיבה, כל האהבה, כל החום, כל אלה אמיתיים; כי לא יתכן שאדם כמוהו רשאי להיות נאהב.

"… אפילו כילד, אפילו כשחלם על מקומות אחרים, על חיים אחרים, הוא לא היה מסוגל לראות לנגד עיניו מה יהיו המקומות והחיים האחרים ההם; הוא האמין בכל מה שלימדו אותו על מי שהוא ועל מה שהוא יהיה. אבל החברים שלו.. הם דמיינו את חייו בשבילו. הם ראו בו משהו שונה מכפי שהוא אי-פעם ראה בעצמו;.. הוא מרגיש שהלוואי שהיה יכול להאמין בהוכחות שלהם כמו שהם מאמינים בהן; …" (עמ' 612)

והם – הם מעולם לא הצליחו לשכנעו שהוא אכן ראוי.

".. כי הגיע לו אושר. גם לנו, לכולנו, זה לא מובטח, אבל לו זה הגיע…." (עמ' 638)

דומה שאין מספיק מלים במילון הפרטי שלי, כדי לתאר עד כמה הספר הזה נגע ללבי. ואין לי אלא להפציר בכן ובכם, אוהבי ואוהבות הספר – אל תרשו לעצמכם שלא לקרוא אותו. לטעמי זהו אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם.

חיים קטנים – האניה ינגיהארה. תרגום: אמיר צוקרמן. הוצאת: מחברות לספרות. 638 עמודים.

A Little Life – Hanya Yanagihara

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (כבר יש לקינדל)

אלה יווניה קוראת ספרים