הראיון האחרון – אשכול נבו

את אשכול נבו אני מכירה כבר לא מעט שנים. או כך לפחות חשבתי. היכרות שטחית, באופן יחסי, משום שהוא כותב ספרים, ואני כותבת עליהם. והוא מחבב את הביקורות הללו שלי (או כך נדמה לי, לפחות) ואני זוכה להקדשות נפלאות, ושומרת על ספריו בין הספרים שנשמרים לקריאה חוזרת, ולא יועברו הלאה.

אז – אני מכירה את אשכול נבו, או כך לפחות חשבתי. עד שקראתי את הספר הזה. והוא פתח לי צוהר לדברים שלא הכרתי, שאולי היו ואולי לא, אבל ודאי מהווים חלק מן הכתיבה שלו, ומשום כך חלק מחייו, אם היו "באמת" או רק נהגוּ בדמיונו.

במהלך הקריאה מצאתי עצמי מדברת עם הסופר, זה שבספר וזה שאני מכירה (כי לא באמת ידעתי להבדיל), כועסת עליו, מחבקת, מסבירה, מתעצבנת וחוזר חלילה. ואי אפשר היה להבחין בין המציאות לסיפור. ואולי כך צריך להיות.

".. האמת היא שיש בספרים הבדיוניים שלי, ותמיד היו, פיסות של אוטוביוגרפיה…" (עמ' 7 – 8)

אז ככה שמתחילת הספר ועד סופו, לא הצלחתי להבין ולא הצלחתי להפריד בין אשכול נבו שבספר לבין אשכול נבו שבחיים.

וזה הספר – סופר אחד, זה הכותב את הספר, נשוי כך וכך שנים לאשה שהוא אוהב, ויש להם שלושה ילדים, הבכורה עברה ללמוד בפנימיה, וחיי הנישואין שלו, כמו של הרבה אנשים החיים יחד לא מעט שנים, נכנסו לשיגרה והשיגרה הולכת וממיתה את האהבה, והמרחק בין שניהם הולך וגדל, עד שכלל לא ברור אם ניתן בכלל לגשר על המרחק הזה.

ויש לו, לסופר, חבר נעורים שנמצא עכשיו בשלבים הסופיים של הסרטן, ושיגרת יומו כוללת של הסופר כוללת ביקורים קבועים אצל חברו, בבית החולים או בבית.

אלה הם שני העוגנים, שתי התֶמות העוברות כחוט השני לאורך כל הספר – מחלת החבר והמשבר ההולך ומתפתח, הולך ותופח, בחיי הנישואין.

לתוך כל אלה נשזרים סיפורים, כל אחד מהם בתשובה לשאלה; כי כך בנוי הספר – שאלות שנשאל הסופר, ותשובות שהוא עונה, חלקן ישירות, רובן סיפורים שהשאלה שבראשם היא רק נקודת המקור, המעיין ממנו נובע הסיפור.

בכלל, הספר נקרא באנגלית “The Storyteller ”  – מספר הסיפורים, ואולי זה השם המתאים לו, כי כולו סיפורים סיפורים.

הספר הזה הינו האישי ביותר, ככל שאני יכולה לשפוט, שכתב נבו. כמו סופרים אחרים ממש בתקופה הזו, כתב ספר שהוא סמי-אוטוביוגרפי, או לפחות עוסק בעניינים שקבלו השראה מחייו, או מחיי האנשים הסובבים אותו.

"סופרים, חיים או מתים, נוטים להיות מרוכזים בעצמם בצורה שהופכת אותם לאנשי שיחה מתסכלים ביותר. בנוסף, תמיד קיים החשש שאנקדוטה אינטימית שתספר בארוחה עם סופרים תהפוך לחומר בידיו של מי מהם. …" (עמ' 32)

פעם, לפני כמה שנים, ניהלתי את פורום ספרים באתר YNET (עד שנסגרו כל הפורומים, ואז פתחתי פורום חליפי בפייסבוק, אבל זה כבר סיפור אחר). במשך השנים אירח הפורום סופרים וסופרות, עורכים ועורכות, מעצבים, ומתישהו הועבר שאלון לכל אחד מן המרואיינים והמרואיינות, לפני תחילת האירוח, והתשובות של כל אחד ואחת מהם היוו את הבסיס לדיון. כל הדיונים עם כל האורחים והאורחות אבדו בתהום הנשיה, ולא נדע עוד מה היה שם.

כך גם הספר הזה; הסופר קיבל שאלון מאיזשהו אתר, והוא עונה על השאלות (אם כי לוּ היה מתארח בפורום המנוח ב- YNET, כי אז לא היינו מגיעים לדיון עצמו). דרך התשובות מתוודע/ת הקורא/ת לסופר, לחייו ומשום שהוא כולל גם פרטים ביוגרפיים אמיתיים לחלוטין, מתפתה הקורא/ת להאמין כי על עצמו הוא כותב, על חייו "האמיתיים".

"…אם אני לא כותב, אין לי לאן להוליך את הזכרונות. וזה כבר מסוכן.. יש לי בעיה, אני לא שוכח כלום. מנגנון השכחה נדפק אצלי. כל הפרידות, כל המיתות, כל האפשרויות שלא מוצו. הכל נתקע אצלי בגוף. והכתיבה היא הדרך היחידה לשחרר את זה. .. אני כותב כי אם לא אוריד מעלי מדי פעם משהו ממשא הזיכרונות אתקשה להמשיך לנשום. לא ייכנס אוויר. וגם לא יֵצא." (עמ' 49)

"… זה היופי בספרות, שעם כל קריאה הספר איכשהו נכתב מחדש, …" (עמ' 16)

פה ושם נשזרים גם ענייני דיומא, כאלה שאנו נתקלים בהם בחיי היומיום ובכותרות העיתונים. כך כשהוא מוזמן להתארח באיזה בית ספר:

"..אם אפשר, במחילה, לא לדבר על נושאים שנויים במחלוקת. פוליטית, אני מתכוון. עדיף לכולנו שתישאר באזור החיוג הספרותי. משפחה, אהבה, נופי ילדות. אתה יודע. ואת הביקורת שלך תשמור להזדמנויות מתאימות יותר. זאת תקופה קצת רגישה, אתה מבין? .." (עמ' 101)

או, כשהוא כואב את כאבו של המקום הזה, שכולנו חיים בו:

"זה לא שאין לי ארץ אחרת. יש לי. לי ולבני דורי יש כמה ארצות אחרות, למען האמת. אבל באף אחת מהארצות האלה לא אסע לשפוט בתחרות סיפורים בעיר רחוקה ותוך כדי נסיעה יצופו בי קולות ומראות ומילים והאז והעכשיו יתלכדו באחת באופן שיעלה בעיני לחלוחית, שהספרנית הראשית של העיר הרחוקה תבחין בה, …

איך אפשר לחיות לכתוב במקום שאין לך בו זיכרונות? שלא אכפת לך ממנו? שלא מרתיח אותך לפעמים עד כדי רצון להטיח את ראשך בקיר ואת אצבעותיך במקלדת?" (עמ' 124 – 125)

אז מה אמת ומה בדיה בספר הזה? כנראה לא אדע, וכנראה שאין זה באמת חשוב, משום שבכך, אולי, כוחו של הספר; לאחוז בקורא/ת עד העמוד האחרון, בלי להרפות לרגע.

ומה שנשאר עמי מן הספר הזה הוא אהבה גדולה לסופר שהוציא תחת ידיו ספר שכזה, שנגע ללבי בכל מיני דרכים, והותיר אותי עם תקווה שאין זה הספר האחרון (כי מה יש עוד לכתוב אחרי שכתבת אוטוביוגרפיה?).

לטעמי זהו ספרו הטוב ביותר של נבו (עד כה), והוא מומלץ ביותר.

הראיון האחרון – אשכול נבו. הוצאת: זמורה ביתן. 349 עמודים

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל. וחבל!)

תגובה להראיון האחרון – אשכול נבו

לא ניתן להגיב

אלה יווניה קוראת ספרים