בשנת 2001 יצא לאור ספרו של ג'ונתן פראנזן "התיקונים", וזכה לכל מיני פרסים יוקרתיים, וגם לבחירתו כ"ספר החודש" של אופרה ווינפרי. זכיה שיש לה משמעות כלכלית לא קטנה, משום שהטבעת "ספר החודש של אופרה" על גבי ספר, הופכת אותו לרב-מכר כמעט באופן מיידי.

אלא שפראנזן סירב להתארח בתוכניתה של ווינפרי, ובכך זכה לפרסום רב אף יותר, ולהתעניינות שחרגה מגבולות אמריקה, והגיעה אף לכאן. וכך זכינו אף אנו להכיר (ולהוקיר) את כתיבתו המרתקת, המקיפה, היורדת לפרטי פרטים, של פראנזן. "התיקונים" יצא לאור בהוצאת עם-עובד בשנת 2003.

הסקנדל הקטן משך כבר אז את תשומת לבי, ומשום כך מיהרתי לקרוא בספר ההוא. קראתי ונשביתי בקסמיו של פראנזן.

אחר כך, כשיצאו לאור, אצתי לקרוא את "חירות" ואת "טוהר", שני הרומנים הבאים בתור שלו (עדיין מחכה לי ספר המסות שלו  "איך להיות לבד"), ומובן שכשיצא הספר הזה לאור "העיר העשרים ושבע", הרומן הראשון של פראנזן (שיצא לאור כבר ב- 1988), פיניתי לי זמן איכות כדי לקראו.

ולא התאכזבתי. זאת אומרת, כמעט. ברומן הראשון הזה מתגלה כבר יכולת הכתיבה הפנומנלית של פראנזן לספר סיפור באופן מרתק, כזה שכלל לא רוצים להניח את הספר מן היד, ולהכביר פרטים ופרטי פרטים על האנשים והנשים, הגיבורות והגיבורים הראשיים, והמשניים, ההיסטוריה של כל אחד, והיחסים ביניהם, והסביבה, אף היא מקומה לא נפקד.

"ב- 1870 הייתה סנט לואיס העיר הרביעית בגודלה באמריקה…

ב- 1875.. בחרה סנט לואיס לסלק מדרכה מהמורה בסיסית. המהמורה הייתר מחוז סנט לואיס…

… עד 1980 צנחה סנט לואיס המבודדת והחסומה למעמד של העיר העשרים ושבע באמריקה. …" (עמ' 31, 33)

וכדי להחזיר לסנט לואיס את מעמדה וחשיבותה, או לפחות לקדם אותה במדרג, עומדת העיר בפני קיומו או אי קיומו של משאל על מנת לחזור ולאחד את העיר עם המחוז, שבינתיים חדל להיות שומם, והפך מיושב בחלקו.

אנשי עסקים ונדל"ניסטים מתחילים להתעניין בעיר, לקנות נכסים שערכם יעלה אם האיחוד אכן יועלה למשעל ויאושר, הליך ג'נטריפיקציה מתחיל, ומעורר כעסים ומתיחויות על רקע הבדלים כלכליים וגזעיים.

בתוך כל אלה מתמנה לראשות המשטרה המקומית ס' ג'אמו, צעירה שהגיעה לא מכבר מהודו, שם כיהנה כבר בתפקיד דומה ונחלה הצלחה (ג'וליאנית?) בהקטנת היקפי הפשע.

רשת של קשרים, נסתרים ברובם, נטווית בין ג'אמו לבין חלק מאנשי העסקים, תוך נסיון להטיית דעתם של אחרים, כולל השמנה וסלתא של העיר – מעין ועד (שלא נבחר) – החברה לצמיחה מוניציפלית –  של אנשי העסקים הבכירים בעיר, הפועלים לטובת העיר, והחלטותיהם מניעות פעולות ותכניות הנוגעות לפיתוחה של העיר.

"מעטות הערים באמריקה שאופן קביעת המדיניות שרד בהן ללא עוררין מתחילת המאה התשע עשרה ועד היום. השמות אומנם השתנו, אבל התבנית – השלטון בידי קומץ משפחות מבוססות בעלות כזון רומנטי של התקדמות חלוצית מערבה – שכפלה את עצמה בהצלחה…" (עמ' 344)

בין אנשי החצ"מ נמצא גם מרטין פרובסט. בונה "קשת השער למערב", יזם, בעל חברה לבניה (והריסות), מן האזרחים המכובדים והמובילים בעיר.

פרובסט, כמו מרבית אנשי החצ"מ מתנגד התנגדות נחרצת לאיחוד בין העיר למחוז.

המאבקים בין מצדדי המשאל למתנגדיו, ההצלחות של מפקדת המשטרה, התככים, העניינים המשפחתיים של כל אחד מן הגיבורים המשניים ובעיקר הראשיים, קבוצת טרור עלומה המופיעה לפתע, ריגול וריגול נגדי סביב התוכניות לאיחוד, כל אלה ממלאים את הספר ומרתקים את הקורא/ת מהחל עד כלה.

אמנם, לאוהבי ואוהבות פראנזן המאוחר יותר נכונה אכזבה קלה, משום הסיפור אינו מעניין דיו, מרתק דיו, אין איזה קליימקס בסופו, אבל הכתיבה הוירטואוזית החובקת כל מרתקת, יפה להפליא, ומסמנת את הכיוון לספריו הבאים.

ומה שבכל זאת קצת העיב על שמחת הקריאה שלי היו אותם "מעצורים" / "מעקשים" בתרגום. אלה המכריחים את הקורא/ת לעצור את שטף הקריאה ולנסות להבין למה בדיוק התכוון המתרגם.

כך בעמ' 220 – נתקלתי במשפט: "..הוא דחף בעדינות על שולחנה מופין אוכמניות אכול למחצה.."; ככל שהבנתי מגעת, הכוונה כנראה ל"מאפין" ובעברית "מאפה". איני מכירה מלה כזו – מופין.

ועוד – בעמ' 235 – "..בחלון הזכוכית הקרוב אליו, שמאחוריו הציגו גווים לבנים לבני נשים שחורים..". למה בדיוק הכוונה במלה "גווים"?

ואלה רק דוגמאות, כמובן.

וגם – בעמ' 284 – (גאורג פרידריך) הנדל כתב אורטוריה בשם "משיח"; אין צורך ב-הא הידיעה.

הקפדה על עניינים שכאלה היתה הופכת את הקריאה למהנה אף יותר.

ולמרות אלה כדאי מאד לקרוא את הספר הזה.

העיר העשרים ושבע – ג'ונתן פראנזן. תרגום: ארז וולק. הוצאת: עם עובד. 566 עמודים

The Twenty-Seventh City – Jonanthan Franzen

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)