מפתח אפס – רעות אקשטיין בלום

"מצד שני מי לא זר. הנהג אוטובוס שאתה נוסע איתו הוא זר, ובדוק שאתה חייב לסמוך עליו שהוא לא ידרדר את כולם לתהום. מוכר פלאפל הוא זר ואתה חייב לסמוך עליו שלא ירעיל אותך. האחות בקופת חולים זרה, וחופשי היא יכולה להביק אותך באיידס. אם רק הייתה לו משפחה מורחבת נורמלית. לא אחת כזאת שלא אכפת שם לאף אחד שפיזרו אותם למרכז חירום. אולי עדיף זרים. זרים לגמרי, הכוונה. כאלה שאין לך כלום איתם וגם לא יהיה, גם ככה הכול אינטרסים, בדוק שאסור לבנות על אנשים., (עמ' 33)

"מפתח אפס" הוא מסוג הספרים שלאורך כל הקריאה אני שואלת את עצמי – בשביל מה הייתי צריכה את זה? מה בדיוק היה חסר לי שהייתי צריכה לדעת ולהכיר אותו חלק מעולמנו שאפשר לקרוא לו, נאמר – "החצר האחורית", או שמות דומים. למה אני צריכה לדעת, מעבר לידיעה הכללית שיש ילדים שמוּצָאים מבתיהם לפנימיות, כי בתיהם מתפרקים ואינם מתפקדים עוד? מה תוסיף לי ידיעת הפרטים?

והרי נעים יותר להתכנס בחוסר הידיעה המדויקת, באי הכרת קיומם של מושגים מעורפלים כמו פנימיות לילדים, ומשפחות אומנה וקלט, מקלטי חירום, בהתעטפות בבועה הפרטית של החיים הנוחים.

אלא שאז בא ספר כמו "מפתח אפס" ומוציא אותי מאזור הנוחות שלי, מכריח אותי להתבונן בחיים עצמם (לא, לא שלי, של אחרים), מכריח לרדת לשורשיהם של פרטים. כי ככה זה – יש ילדים שאלה החיים שלהם, ילדים שהחיים שלהם יום אחד מתפרקים . או שמא זהו רק יום אחד בשרשרת של ימים; יום אחד שבו "המערכת" זיהתה את חוסר התפקוד המשפחתי ונכנסה לתוך המארג הביתי וקרעה אותו, לעתים לתמיד.

אופק, גיבור ספרה של רעות אקשטיין בלום, הוא נער כזה, בן חמש עשרה, שיום אחד הבית שהיה לו הפך ל"לא בית" והוא נשלח לפנימיה.

הכל התחיל כשאבא שלו עזב את הבית וברח לאמריקה, השאיר אחריו בן בכור ותאומים פעוטים, בן ובת, ואשה שהדכאון משך אותה מטה מטה. אופק תפקד במשך שנים כתחליף הורה לאחיו הצעירים, עד שאמו התמוטטה לגמרי, כרעה תחת הדכאון שלה ואושפזה. הילדים, שלושתם, הועברו למרכז חירום, ומשם הועבר אופק לפנימיה והצעירים למשפחת קלט.

כי ככה זה בחיים, לפעמים צריך להפריד בין הילדים, כי המערכת לא בנויה להשאיר אותם יחד; אולי אין פנימיות המתאימות לילדים בני חמש וחמש עשרה, אולי משפחות הקלט מוכנות לקלוט רק ילדים קטנים אך לא בני נוער, ואולי יש סיבות אחרות.

אופק הועבר לפנימיה. דווקא פנימיה טובה, כך נראה, עם צוות אכפתי ונערים ונערות ממש כמותו, כל אחד עם "שק" הצרות שהוא נושא על גבו, כל אחד יחיד ומיוחד. אבל הוא לא רצה להיות שם. לא רצה להשתלב. לא רצה להמיר את ה"בית" בבית שהוא פנימיה. לא לאכול עם כולם, לא לישון במיטה שמישהו ישן בה לפניו, לא לחלוק סיפורי חיים, לא לכבס את בגדיו עם הבגדים של כולם.

"אתה לא מבין, דיאנה אומרת. שקר משקרים כדי לברוח ממציאות חרא. חצי מהילדים פה משקרים על ההורים שלהם, ממציאים אבות, ממציאים אמהות, ממציאים דודים טחונים. שקר זו דרך להתמודד, פלוס אחלה תחביב, היא מוסיפה., (עמ' 94)

כי הוא תיכף יוצא, זה רק זמני, הוא רק צריך לשכנע את העובדת הסוציאלית, או את מי שלא יהיה במערכת, שהוא מסוגל ויכול לטפל באחיו, ולהחזיק בית, לעבוד בעבודות מזדמנות, הוא רק צריך להוכיח משהו למישהו.

וישנו הסכסוך הפנימי בנפשו – האם למרוד, לבעוט במערכת, לברוח מן הפנימיה, להעלם; להתפס, לחזור, להיות נתון לסנקציות ומעקב? או שמא, לכוף ראש, לקבל את כללי המשחק, לשתף פעולה, גם אם נפשו מתמרדת, כדי שיוכל להשיג את מה שהוא רוצה? כדי לצאת "בסדר" עם המדריך הצמוד?

ובכלל – איזה מין חיים אלה לילד בן 15? איזה מין חיים אלה לילדים בכלל?

ולמה הייתי צריכה את זה? למה הייתי צריכה לקרוא ולהכיר כל כך מקרוב? מה היה לי רע בחוסר הידיעה, בבוּרוּת המבורכת?

אקשטיין בלום, בשפה המיוחדת שבראה לו לאופק, מספרת את סיפורה של החצר האחורית של כולנו, של הילדים האלה שנוח לנו לא לראות ולא לדעת, כי הרוע המופנה כלפיהם מפחיד אותנו, מאיים עלינו ועל עולמנו הנוח והתרבותי.

וטוב שקראתי את הספר הזה, וטוב שאקשטיין בלום קרעה קצת את הוילון המסתיר את העולם הזה, ועשתה זאת בכנות רבה ובכשרון רב.

ואין לי אלא להמליץ על הספר הזה. מאד.

 

 

מפתח אפס – רעות אקשטיין בלום. הוצאת: מודן. 226 עמודים

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *