ילדה רעה – נעמי לויצקי

"הגעתי לשלב בחיי שבו אני יכולה להרשות לעצמי לבחור. לבחור מה לעשות ומה לכתוב, עם מי וכיצד לבלות, ואת מי ואיך לאהוב. אין לי עוד צורך למצוא חן בעיני מי שלא מעניין אותי ואין בי רצון להוכיח דבר לאיש. … ממרום גילי אני אמורה להיות אסירת תודה על חיים מרתקים…" (עמ' 356)

קללה סינית עתיקה אומרת: שיהיו לך חיים מעניינים; מעניין איזה סיני חשב על נעמי לויצקי, כי החיים שלה היו, ועודם, מעניינים; מאד מעניינים. למען האמת – מעניינים במידה שמספיקה ליותר מאשה אחת.

בחלקם – מעוררי קנאה או השתאות, כי כמה מאיתנו זכו להיות נוכחות בזמן כתיבת דברי הימים, להיות על יד, לדווח, לראות, לשמוע, לעתים אפילו לקחת חלק בארועים שרובנו קראנו עליהם בעיתונים, או שלא קראנו, משום שהצנזורה הצניעה אותם; כמה מאיתנו הכירו או מכירות באופן אישי ומקרוב מנהיג זה או אחר? כמה מאיתנו גרו תקופות לא קצרות בבית מלון בו מתארחים בדרך כלל שועים ורוזנים, ומנהיגי מדינות, ואותו מלון היה לנו לבית, לא מקום שמתארחים בו?

וישנו הצד השני של החיים המעניינים, כזה שבדרך כלל מוסתר, שלא מדברים עליו, כי מי רוצה לדבר על כאבים, על עניינים שהודחקו כליל מן ההכרה, על שנים שנשכחו, ש"נמחקו" מן הזכרון?

הרי הרבה יותר קל ופשוט לכתוב על הזוהר, על הנסיעות, המסעדות, הברים, החברים, המנהיגים, הארועים, ההתחככות בהיסטוריה בהתהוותה.

אבל לא; לויצקי בחרה לכתוב את סיפורה האישי בלי מסכות, בלי להסתתר מאחורי סיפור ש"כל קשר בין הדמויות לבין המציאות הינו על דעת הקורא/ת בלבד", בלי לשנות שמות או מקומות או ארועים, בלי ליפות את המציאות; מציאוּת שהיתה צריכה "לחפור" ולגלות, משום שחלק מן השנים, חלק מן ההיסטוריה הפרטית הודחקו לתהום הנשיה, והיה צריך לערוך תחקיר וראיונות עם אנשים ונשים שונים, כדי להבין מה היה שם, מה היה כל כך נורא שצריך היה לשכוח אותו. ועיתונאית כמו לויצקי יש לה הכלים והיכולות לחקור ולמצוא את האמת.

ועדיין יכולה היתה לבחור שלא לספר, כי צריך אומץ לב רב לעמוד כך עירום ועריה בשער העיר, לחשוף את כל הכאבים והסודות המשפחתיים, שאת חלקם, כאמור, היתה צריכה לשחזר דרך זכרונותיהם של אחרים, לגרד את כל הכאבים, לעתים עד זוב דם, ולהעלות אותם על הכתב ולהפכם לנחלת הכלל. וספר, משיצא מידי כותבו, הריהו שייך לכל מי שקורא בו, וכל מי שקורא בו קורא בו בדרכו שלו, ומפרש לעצמו בדרכו שלו, והספר כבר לא שייך למי שכתב אותו, אלא לקורא בלבד.

לויצקי כותבת בזמן עבר ובזמן הווה; בזמן עבר, זהו סיפורה בגוף ראשון, החיים שחיה מאז היתה נערה צעירה וחייה כאשה בוגרת. ויש זמן הווה, זהו הזמן שעד לא מכבר היה מודחק, השנים הראשונות, והוא נכתב בגוף שלישי; לויצקי הופכת עצמה כאן ל"הילדה", מרחיקה עצמה מן הכאב, ממה שהודחק. כאילו דרך הכתיבה הזו ניתן יהיה להתנכר לכאב, להפכו לכאב של מישהי אחרת. של "הילדה".

"… תמיד החרדה הזאת, תמיד החרדה לאבד, תמיד הילדה הקטנה העזובה בשכונה הנידחת, תמיד החשש הנורא שאימא נוטשת. זמן הווה וזמן עבר נוכחים בעתיד, וזמן עתיד נעול בעבר." (עמ' 281)

אמה של נעמי הילדה, אשה צעירה שהיגרה לארץ אחרת עם בתה, שנאלצה להתחיל חיים חדשים במקום זר לה, לבדה, הפקידה את בתה בביתם של זוג אנשים פשוטים יותר, עניים יותר, בשכונה מרוחקת למדי. שורדי שואה, קשי יום. הילדה לא באמת ידעה למה נשלחה לארץ גזרה, וככל הילדים חיפשה את האשם בעצמה, כי אחרת על מה ולמה נעזבה כך? ואולי אילו היתה נוהגת בדרך אחרת, לא היתה ניטשת? ואין זה משנה כלל שהאם היתה מבקרת אותה תדיר, לעתים בכל יום, לעתים בכל כמה ימים, והיתה לוקחת אותה מדי פעם אליה. החוויה האישית היתה של נטישה. הפחדים, החרדות, כולם מכמירי לב.

כי הורה נעדר, על בסיס זמני קבוע שכזה, שאין בו שום סדר זמנים קבוע ושום הגיון, שאי אפשר לדעת מתי יהיה נוכח, ומתי לא. הורה שכזה יוצר מחסור תמידי, חלל שלעולם לא יתמלא.

אין פלא שבחרה לשכוח.

אפילו סבא שלה, אבי אמה, שפתאום התגלה, התגלה כמעיין אכזב.

"עוד בטרם הכירה אותו הסבא הזה גרם לילדה עוגמת נפש. הוא לקח את אימא שלה אליו לווינה ואותה אפילו לא הזמין. איזה מין סבא זה? סבא יכול היה להיות דמות חביבה בחייה, אחד שמפנק, משחק איתה ומביא לה מתנות. לא הסבא הזה." (עמ' 147)

עד שבאו ימים אחרים, ואפשר היה לשוב אל האם, לחיות לצידה ולצד האיש שבחרה לה, שבחר בה. אלא שהחרדות מעולם לא נעלמו. והפצע, גם אם כוסה בצלקת, עדיין פיעם מתחת לעור.

ואחר כך ימי הנעורים והבחרות, והיותה לאשה, ובחירתה בעתונות כמקצוע, מקצוע הדורש את כל כולך, ואינו משאיר מקום לשום דבר אחר. הכל משני לעבודה, לתחקירים, לסיפורים.

".. העיתונות כבר זמן רב אהבת חיי; אין לי אהבה גדולה אחרת. מתי, מתי בפעם האחרונה הייתי מאוהבת באמת בגבר? מתי לעזאזל החלטתי שאני מוותרת על אהבה ועל זוגיות ומשפחה משלי ומרכזת את כל כוחותי הנפשיים אך ורק בעבודתי? ..

ללא שורשים, חיי נעים מסיפור לסיפור, מכותרת לכותרת, ובריצתי אחרי אלה אני חסרת רחמים.." (עמ' 315)

אלא שגם עבודה שהיא משאת נפשך ומרכז חייך יכולה להיות מקור לא אכזב לאכזבות עמוקות, לנטישות; והאנשים שהיו לה למורי דרך ל(סוג של) אורים ותומים, אף הם אכזבו במהלך השנים, בדרכים שונות.

ועתה – עם כתיבת הספר הזה, המהווה סיכום של חייה עד כה, הסתכלות לאחור, מונה לויצקי אחד לאחד (ואחת) את הצלחותיה הנפלאות, וגם את כל אלה שעזבוה בדרך, לשרוד בכוחות עצמה, לקום שוב ושוב ושוב ולהמשיך.

"תמיד האמנתי שאני בלתי מנוצחת. כל משבר בחיי צלחתי בכוחות עצמי, גם כשנפלתי לתחתית שבתי וטיפסתי. הפעם היריב חזק ואכזר במיוחד ואני לא משוכנעת שאוכל לו לאורך זמן.  .. חשבתי שיש לי עוד זמן למכביר, אבל מסתבר שזמני קצוב." (עמ' 329)

בין כל ספרי האוטוביוגרפיה או הסמי-אוטוביוגרפיה שנפלו לפתחי בתקופה האחרונה, זהו החשוף ביותר, האכזרי ביותר, הגלוי ביותר, המכאיב ביותר.

חיים מעניינים היו לה, לנעמי לויצקי, עד כה. והיא חולקת אותם עמנו, הקוראות והקוראים, ביד מיומנה ורהוטה, הופכת כל אחד ואחת מאתנו לחלק מהם (ולוּ גם בקריאה בלבד).

קחו לכם זמן וקראו את הספר הזה.

מומלץ בהחלט

ילדה רעה – נעמי לויצקי. הוצאת: הקיבוץ המאוחד. 359 עמודים

לרכישה (בפורמט רגיל, לא מצאתי בפורמט אלקטרוני)

אלה יווניה קוראת ספרים