והלב הולך אחרון – מרגרט אטווד

רצון חופשי. בואו נדבר רגע על רצון חופשי. עד כמה הרצון שלנו באמת חופשי, עד כמה הבחירה שלנו באמת חופשית, חופשיה מאילוצים של צרכי מחיה, מוסכמות החברה, הסוציאליזציה של כולנו? עד כמה אנחנו יכולים לבחור את המקצוע שבו נעסוק, או אם נרצה להחליף? עד כמה אנו חופשיות לבחור את מי שעמו נחלוק את חיינו, או חלק מהם?

עד כמה אשה צעירה, שיש לה ילדים ואין לה השכלה או הכשרה מקצועית, ואין לה מנין לשלם את שכר הדירה הקרוב, עד כמה אשה כזו יכולה לבחור שלא למכור את גופה לכל דורש, פעם אחת, פעמיים? ואז איך תצא מן המעגל?

עד כמה איש צעיר שגדל בחברה סגורה ורוצה לעזוב אותה, אך יודע שהעזיבה הזו תפגע בכבוד המשפחה ובסיכויי השידוך של אחיו ואחיותיו, עד כמה הבחירה שלו להשאר חופשית באמת?

או, נניח שאתם זוג צעיר ואוהב, שנישאתם וקניתם בית עם משכנתא מסוימת, לשניכם יש מקומות עבודה בטוחים, וחלומות על העתיד, ילדים, משפחה. את עובדת בבית אבות יוקרתי, ואתה בתעשיית הרובוטיקה. ויום אחד הכל מתנפץ, כל החלומות, כל מה שאי פעם רציתם. משבר כלכלי מחייב את סגירת בית האבות, כי המשפחות כבר לא יכולות לשלם, ותעשיות ההיי-טק נודדות למקום אחר, ואתה מפוטר (באנגלית יש לזה ביטוי: Made redundant, נעשה מיותר), ופתאום אין לכם מספיק כדי לשלם משכנתא, והבנק מעקל את ביתכם שאהבתם, ואתם עוברים לגור במכונית. אתם לא יכולים לוותר עליה, משום שהיא המגן האחרון בפני הסביבה שהפכה להיות סביבת פרא, עם כנופיות של אנשים שאיבדו יותר מכם, ויש להם עוד פחות להפסיד, וכל מה שהם רוצים הוא את מה שיש לכם.

אינכם יכולים גם לנסוע עם האוטו למרחקים, משום שאין לכם כסף לדלק. אתם חיים מהיד לפה, ממשרה מזדמנת המשלמת רק מעט, רק כדי לקנות מעט מזון, ולמעט דלק, ולכביסה. והחלומות שלכם הצטמצמו למקלחת חמה, בגדים נקיים, לשרוד.

עד כמה הרצון שלכם חופשי לבחור בחיים המבטיחים לכם את כל חלומותיכם מההווה ומהעבר, בית משלכם, עם רהיטים, סדינים נקיים, מקלחת חמה, מטבח בו תוכלו להכין ארוחות לפי בחירתכם, עבודה שתפרנס אתכם. וכל מה שתצטרכו לוותר עליו הוא החופש? החופש לצאת ולבוא, להתקשר עם בני משפחותיכם, עם העולם החיצוני, לראות טלוויזיה, חדשות, לשמוע מוזיקה שתבחרו, לקרוא עיתונים. כי בהסכמתכם ובבחירתכם תכנסו לעיירה שנקראת "אסימילציה", וממנה אי אפשר לצאת.

ואלה התנאים:

"… כל אדם באסימילציה יחיה שני חיים: כאסיר חודש אחד, כסוהר או כבעל תפקיד בעיירה בחודש שלאחר מכן. לכל אחד מהם הוקצה אדם חלופי. ולכן, כל בית חד-משפחתי בעיירה יכול לשמש לפחות ארבעה אנשים: בחודש הראשון האזרחים יגורו בבית, ואז חודש השני, אלה שהיו אסירים בחודש הראשון יתפסו את תפקידי האזרחים ויעברו לגור בבתים. וכן הלאה, חודש-חודש לסירוגין. רק תחשבו על החיסכון בהוצאות המחיה. .." (עמ' 58)

כמה באמת חופשית היתה הבחירה של שרמיין וסטן, כשחתמו על הכניסה לאסימילציה?

בראשית היה "פוזיטרון" בית כלא, בית כלא רגיל, מופרט!

".. העסק המרכזי הוא בית הכלא. בתי כלא נועדו פעם לענישה, ואז לשיקום ולחרטה, ואז להרחקת פושעים מסוכנים מהחברה. ואז למשך כמה וכמה עשורים הם נועדו לשליטה בהמון – לכלוא את הצעירים התוקפניים משולי החברה כדי להרחיק אותם מהרחובות. ואז, כשהתחילו לנהל אותם כעסקים פרטיים, לב העניין נהיה שולֵי הרווח של סַפַּקי הארוחות הארוזות לבתי הכלא, והסוהרים השכירים וכן הלאה. …" (עמ' 153)

את פוזיטרון הקיפו בעיירה – אסימילציה; העיירה היתה שם קודם, אך הבתים ניטשו בחלקם, ועתה, עם המיזם החדש, החלו לשפץ עוד ועוד, שיהיו מקומות לשכן את האנשים שיחפצו לוותר על חירותם תמורת הנוחות שאסימילציה מבטיחה.

ואת אסימילציה הקיפו בחומה. ולא רק חומה פיזית, שיש בה שערים וצריך רשיון מיוחד כדי לעבור בהם, ורק ליחידי סגולה הנמצאים בסגל הבכיר ניתנת בכלל הפריבילגיה הזאת, אלא גם בחומות וירטואליות; אין מעבר של מידע בין העיירה אל החוץ, אלא מידע המתאפשר על ידי הסגל הבכיר. אי אפשר לשמוע מוזיקה שאינה דוריס דיי ודומותיה, מוזיקה קלה של שנות החמישים והששים, אי אפשר לצפות בטלויזיה מן החוץ, בטלפונים הסלולאריים ניתן להתקשר רק בתוך אסימילציה. התנועה בתוך אסימילציה נעשית על גבי קטנועים בעיקר. מכוניות ניתנות רק להנהלה ולכוחות הבטחון. הכל מנוטר, אין באמת פרטיות. הבית לא באמת שלך. המצעים שלך רק לסירוגין.

את חיה בביתך חודש אחד ועובדת בעבודה שהוקצתה לך, כמו גם בן זוגך, ובחודש הבא את משובצת לכלא, וגם שם יש עבודה שהוקצתה לך, יש עבודות נחשבות יותר ועבודות נחשבות פחות. עליך להזהר בכל שאת אומרת, כי אולי מישהו מקשיב, ויהיו תוצאות לא נעימות אם ישמעו אותך מעבירה סוג של ביקורת.

"היא חייבת להיזהר אם היא רוצה לנהל חיים סבירים כלשהם באסימילציה, חיי אלמנה מכובדת, שסותמת את הפה והחיוך שלה נכון תמיד. במקום לגמור בתא מרופד; או גרוע מזה, כשורה ריקה במסד הנתונים." (עמ' 209)

החומות הולכות וסוגרות. הפתרון הנוח, המושלם, זה הפותר אותך מכל הדאגות מתגלה ככלא אחד גדול. פוזיטרון הוא רק הכלא שבתוך הכלא.

אבל חתמת, ועכשיו את בפנים, ואין חרטות, כי אם תבקשי לצאת, לא בטוח שיתאפשר לך, יכול להיות שיסדרו לך "העברה" למקום אחר, וכלל לא בטוח מהי ההעברה הזו.

ואם יאפשרו לך לצאת – זוכרת מה יש שם בחוץ? ואולי הכאוס כבר גדול יותר, ואיך תתמודדי.

מוטב לך להמשיך להיות האשה המקדישה את מירב זמנה לבית, למטבח, המאושרת מריח הקנמון במאפיה שבה היא עובדת. אסור לך לשאול שאלות. זה לא בריא.

"אני אדם רדוד? היא שואלת את המראה. כן, אני אדם רדוד. השמש מוחזרת ממים רדודים. דברים עמוקים הם אפלים מדי." (עמ' 226)

בואו נדבר על רצון חופשי. נניח שיש אפשרות לעשות מניפולציה בחיבורים החשמליים שבמוח, כך שתרדמי (או תרדם) וכשתתעוררי תתאהבי באדם הראשון שתראי; מה רע? הוא יקבל אשה שאוהבת אותו בלי תנאים, ואת תקבלי את האיש שאת אוהבת בכל ליבך. רצון חופשי? בשביל מה? Win-win situation. "החתמה" קוראים לזה.

".. הם יכולים למחוק כל חיבור רגשי קיים. כשהמטופלת מתעוררת היא מוחתמת על מי שנמצא מולה. כמו ברווזונים." (עמ' 245)

מרגרט אטווד חוזרת למקום של נביאת הזעם המטיפה בשער, המספרת לנו מה יכול לקרות אם לא נשים לב, אם לא נעצור רגע את המרוץ המטורף ונתבונן סביבנו, נראה מה אפשר עוד לתקן, מה יכול עוד להתקיים. איך נוכל לשמור על מרחב צר של בחירה חופשית, של היותנו בני ובנות אדם.

את הספר הזה קראתי בעבר, עת יצא לאור וטרם תורגם ("מכורה" לאטווד – זאת אני), ובקריאה שניה אפשר היה לגלות דברים שבקריאה הראשונה קצת נסתרו מן העין, לחייך במקומות המשעשעים (תיאורי לאס ווגאס, למשל), ולהנות מחדש.

מומלץ ביותר (אטווד, נו מה?)

ושתי תהיות בעניין התרגום:

ולמרות זאת – אל תוותרו על הספר הזה. (אטווד!)

והלב הולך אחרון – מרגרט אטווד. תרגום: יעל אכמון. הוצאת: מחברות לספרות. 365 עמודים

The Heart Goes Last – Margaret Atwood

לרכישה בפורמט רגיל ודיגיטלי (לא לקינדל)

2 תגובות לוהלב הולך אחרון – מרגרט אטווד

  1. ספר מוזר. על גבול הביזאר. אם לא היה מדובר בסופרת עם מוניטין מוכח הייתי חושב שמדובר בספר סוג ג'.
    רובוטים לסקס,תיאורים מעייפים להחריד. לא ממליץ בכלל.

לא ניתן להגיב

אלה יווניה קוראת ספרים