הדיירים של מוּנבלוּם – אדוארד לואיס וולאנט

נורמן מונבלום הוא סוכן האחראי על ארבעה בתים בניו יורק; אחראי לתחזוקתם, אחראי לגבות את שכר הדירה מן הדיירים, ולהעביר את הכסף לבעל הבית, שהוא במקרה אחיו (היותר מבוגר והיותר "מוצלח"), ארווין.

נורמן מונבלום עובר, פעם בשבוע, בין כל הדיירים בארבעת הבניינים, שומע את כל מה שיש להם להשמיע, אוסף את שכר הדירה (במזומן, רק במזומן, אין לו מה לעשות עם צ'קים), כותב קבלות ומבטיח לטפל באחזקה.

הוא לא באמת מקשיב. הוא לא באמת מתכוון לטפל בשום בעיה; אחרי הכל שכר הדירה זול, ומי שנכנס לגור בבניינים הללו, שיום אחד מישהו יפנה מהם את כל הדיירים ויבנה שם בתים טובים יותר לעשירים יותר (זה לא ממש כתוב בספר, אבל אלה החיים עצמם), בתהליך ג'נטריפיקציה מוכר כל כך מכל מיני ערים וכל מיני מקומות מרכזיים ומבוקשים, ועד שפיסות הנדל"ן הללו, המהוות הבטחה עתידית לעושר לבעליהן, אכן תקיימנה את ההבטחות הללו, יש להפיק מהן את מירב התועלת תוך הקטנת העלויות למינימום, וכך למקסם רווחים. לכן יש איש תחזוקה אחד לכל ארבעת הבניינים, לכן בצנרת מטפל מי שאינו באמת שרברב, אבל מן הסתם יודע ומבין משהו בצנרת כדי לתקן תיקונים זמניים ולהטליא במקומות שצריך. לכן אין מפנים את קארלוף, הדייר הקשיש בקומת הקרקע בבניין שברחוב 13, ששכבות הלכלוך בדירתו יכולות להוות מקור מחקר פורה לכל ארכיאולוג, ושהמקקים מטפסים ממנה אל כל קומות הבניין, כי הוא דייר משלם. אין מתקנים את המעלית בבניין ברחוב 70, למרות שלט האזהרה שהודבק מטעם חברת המעליות, ועוד ועוד תיקונים דחופים ונדרשים. כי תיקונים עולים כסף וחסכון בתיקונים הוא רווח נקי לבעל הבית.

ובעל הבית, להזכירנו, הוא אחיו של נורמן, המזהיר אותו מדי פעם כי לא יהיו לו שום סנטימנטים משפחתיים אם העבודה לא תבוצע לשביעות רצונות, ודמי שכר הדירה לא יועברו אליו במועד.

וישנם, כמובן, הדיירים; הדיירים נשוא הספר הזה. אלה שנורמן פוגש בסיוריו בין הבתים. כולם בעלי יכולת השתכרות נמוכה וחסרי כח להתמודד מול השררה שהיא בעל הבית וסוכנו, נורמן, גיבור הספר, העובר ביניהם ואוסף את שכר הדירה.

בבנין ברחוב 70 ישנם לסטר ושתי דודותיו, המטפחות אותו ומפנקות אותו ומגוננות עליו, וישנם ארנולד ובטי האוהבים זה את זו עד כלות, והם בשלהי חייהם, וכץ וסידון החולקים דירה, שניהם אמנים בשולי שוליה של הסצנה, וישנם עוד – כל אחד ואחת מהם משמיע באזני נורמן סיפור כזה או אחר על החיים, והוא – כמו ספוג, שומע ושומע.

או, בבניין ברח' מוט, ישנו למשל, באסלאצ'י, שהקיר בחדר השירותים שלו לח ותפוח, כאילו עוד רגע יתפרץ, או בילר ובתו שריל, הוא רוקח בגמלאות, היא מפלרטטת מול פניו עם הסוכן הגובה, ולעתים משלמת לא מעט פחות משכר הדירה.

ועוד ועוד – לכולם סיפורים ותלונות.

יום אחד יאבד את סבלנותו, הן לסיפורי הדיירים, הן ללחצים מצד אחיו.

"… בפעם הראשונה בחיים שלי אנשים נכנסו לתוכי. אני לא יודע למה אני מתכוון, אז אל תשאל אותי. חלקם מגעילים, חלקם פתטיים. את רובם אני אפילו לא מחבב, אני לא סובל אותם. אבל הם נכנסו לתוכי, ואני לא יודע איך להוציא אותם. אין זה שום קשר להיגיון. .." (עמ' 240)

ובינתיים – אפשר ליהנות לא מסיפור מעשה, אלא מסיפוריהם הרבים של האנשים משולי החברה, המקובצים כולם בארבעה בניינים. לקרוא ולהאנח בשקט.

 

וכרגיל – עוד כמה אמירות שליקטתי לי "על הדרך", שנשארו אתי גם אחרי הקריאה:

"… כן, עם ילדים אתה יוצא מעצמך ואתה מרשה לעצמך לקבל את העתיד. ברור שהם מתישים אותך, ותמיד יש משהו לדאוג בגללו, אבל בכל זאת…" (עמ' 100)

"… אולי כולנו היינו רוצים להותיר חותם על משהו. אולי זה קשור לשאיפה להנציח את התודעה הקטנה והטיפשית שלנו. …" (עמ' 145)

 

 

 

הדיירים של מוּנבלוּם – אדוארד לואיס וולאנט. תרגום: רנה ורבין. הוצאת: ערבי נחל. ידיעות אחרונות. ספרי חמד. 256 עמודים.

 

The Tenants of Moonbloom – Edward Lewis Wallant

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *