יום השנה האחרון – ליאן מוריארטי

יש לה את זה, לליאן מוריארטי; יש לה היכולת לרקוח סיפורים וללהטט במלים עד כי הקוראת אינה יודעת נפשה מרוב עונג. וגם אם בסיומו של הספר לא נשארו הרבה זכרונות, ומשא לקחת עמי לאורך השנים, הרי שזכרון ההתענגות השקטה על קריאה בספריה, זכרון זה דווקא ישאר ולא ידעך. וזו ודאי הסיבה שאני שבה וקוראת עוד ועוד מספריה.

אי האקליפטוסים הוא אי די קטן, כמעט לא גרים בו אנשים, וכל אלה שגרים בו שייכים למשפחה אחת. כדי לנסוע לעבודה הם עולים על מעבורת, או חותרים בסירותיהם האישיות. האי שייך למשפחה בעקבות איזו התערבות של אחד מאבות המשפחה, והמבקרים באי נדרשים לעזוב עד שעה מסוימת.

האי מאד מפורסם, מפורסם בגלל אחת מתושבותיו – אניגמה, שכעת היא כבר אשה לא צעירה כלל, אבל היא מוכרת עד מאד כבתם של אליס וג'ק מונרו שיום אחד נעלמו מעל פני האדמה, והשאירו את התינוקת אניגמה בעריסה. למרבה המזל, האחיות קוני ורוז שהתגוררו בצד השני של האי גילו את התינוקת הנטושה ולקחוה עמם, וגידלו אותה. סביב סיפור המסתורין הזה נטוו אגדות והשערות וספקולציות אין ספור, והמשפחה הפכה את יום הגילוי של התינוקת לחגיגה בה מוזמנים אנשים להתארח באי בערב של אוכל ושתייה, ומופעים ועיסוקים לילדים, ערב שכולו שמחה.

פרט לכך נשמר ביתם של הזוג מונרו במשך כל השנים, והוא מהווה אתר עליה לרגל, כאשר אחת מבני המשפחה תמיד מלווה ומדריכה סיורים במקום. והכל בתשלום, כמובן. גם חגיגות השנה.

סופי האניוול ביקרה פעם או פעמיים באי, כאשר היתה בזוגיות עם אחד מבני האי, זוגיות שהתנפצה כאשר בחרה להפרד מן האיש החביב הזה, ופגשה שם את כל בני המשפחה. וכשקוני, האחות המבוגרת מן השתיים מתה, הופתעה סופי לגלות כי היא היורשת של ביתה של קוני. למען האמת היא שקלה לוותר על הירושה, בעיקר משום שאחותו של מי שכמעט היה ארוסה, מאיימת לערער על הצוואה, ומשום שהיא חשה שהיא תהווה נטע זר על האי, בתוך המשפחה, מה גם שהיא מתקרבת לגיל ארבעים ועדיין רווקה, והשעון הביולוגי בהחלט מתקתק.

אלא שמכתב ששלחה לה המנוחה, טרם מותה, כמובן, משכנע אותה לעבור להתגורר באי בכל זאת.

בסופו של אותו מכתב נאמר לי כי באי תפגוש את המיועד לה.

באי, כאמור, מתגוררת רוז, האחות הנותרת, אניגמה – שפעם היתה תינוקת נטושה, בנותיה, קרול שנמצאת בטיול מסביב לעולם, ובביתה גרה בתה – גרייס יחד עם קאלום, בעלה והתינוק ג'ייק, עד שבניית ביתם תסתיים,  ומרג'י שבעלה רון מזלזל בה עד מאד, אמם של תומס, שכמעט התחתן עם סופי, וורוניקה, שאיימה לערער על הצוואה.

כל אירועי הספר מתרחשים סביב יום השנה החל בסמוך להגעתה של סופי לאי. כל התככים המשפחתיים נפרשים לעיני הקורא/ת, התעלומה סביב העלמם של הזוג מונרו חוזרת ומתדפקת על דלתות התודעה, משברים בחיי חלק מן הזוגות צצים ועולים.

והכל יגיע לשיאו בערב יום השנה להעלמם של הזוג מונרו, ומציאתה של התינוקת הקטנה הנטושה.

הקורא/ת חד/ת העין יוכל/תוכל לנחש כבר בשלבים מוקדמים את פתרון התעלומה, ועדיין, ההנאה שבקריאה לא תיפגם כלל.

לאוהבי מוריארטי ולאוהבי הספרות הלא ממש "כבדה" ולא ממש "נחשבת" אבל זו שתמיד נעים לקרוא בה, לקרוא ולחייך.

 

מומלץ לגמרי

וכהרגלי – כמה משפטים שסימנתי לי בתוך הספר:

"נישואים הם עבודה קשה ולפעמים זה קצת משעמם. כמו עבודות בית זה אף פעם לא נגמר. צריך לחרוק שיניים ולהמשיך לעבוד, יום אחרי יום. כמובן שהגברים לא עובדים בזה קשה כמונו, אבל ככה זה גברים, לא? גם בעבודות הבית הם לא משהו. טוב, לפחות לא בזמני. נכון שהיום הם מבשלים, שואבים אבק, מחליפים חיתולים – הכול! אבל עדיין אין שכר שווה בשוק העבודה, נכון? לכן, בנות, יש עוד דרך ארוכה. …" (עמ' 8)

"… היתה תיאוריה שגיל ארבעים הוא 'בדיוק הגיל שבו אדם מבוגר מספיק וצעיר מספיק כדי להתמודד עם גילוי.' …" (עמ 179)

 

 

יום השנה האחרון – ליאן מוריארטי. תרגום: אביגיל בורשטיין. הוצאת: כנרת זמורה ביתן. 400 עמודים

The Last Anniversary – Liane Moriarty

 

לרכישה בפורמט רגיל ודיגיטלי (לא לקינדל)

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *